כלים, פרק כ, משנה ב. המשנה שלנו ממשיכה לעיין בכלים, ופותחת בכלי עור נוסף, ושואלת על כל אחד מהם אם הוא מקבל טומאת מדרס, היינו הטומאה שהזב או הנידה מעבירים לדבר העשוי לישיבה, לשכיבה או להישענות. הכלל המנחה בכל המשנה פשוט: כלי מקבל מדרס רק אם הוא מיוחד לשאת את משקלו של אדם. אם אין דרך בני אדם לשבת עליו או להישען עליו, אין המדרס חל עליו, אף שטומאות אחרות, כגון טומאת מת, עשויות לחול.
חמת חלילין
"חמת חלילין טהורה מן המדרס": חמת חלילין, שהיא בעיקרה נאד עור שקבועים בו חלילים, טהורה מן המדרס. אף שהיא עשויה עור, וכלי עור מיוחדים פעמים רבות לישיבה, זה אינו כן. אין דרך בני אדם לשבת או לשכב על חמת חלילין, ולפיכך אין קטגוריית המדרס מגיעה אליה כלל.
עריבת הבנאים: בית שמאי ובית הלל
הבאה בתור היא "עריבת פיסונות", עריבה רחבה שהפועלים משתמשים בה במקום הבנייה כדי לשאת בה עפר ואבנים. בכלי הזה נחלקו הבתים. "בית שמאי אומרים: מדרס", כלומר שהיא מקבלת טומאת מדרס, ואילו "ובית הלל אומרים", בית הלל אומרים "טמא מת", שאינה מקבלת אלא טומאת מת.
בית שמאי סוברים שעריבה כזו אכן מקבלת טומאת מדרס. וטעמם: הבנאים היו ממלאים את העריבות הללו אבנים ומעמיסים אותן על העגלה כדי להביאן למקום העבודה, ובעוד העגלה נוסעת היו הפועלים מתיישבים על העריבות. וכיוון שבפועל משמשות הן לישיבה, חל עליהן מדרס.
בית הלל סוברים שאין העריבה מיטמאה אלא בטומאת מת ולא במדרס. אמת שפועלי הבניין יושבים עליה, אבל אין רוב בני אדם יושבים עליה, ומעמד המדרס נקבע על פי דרכם של רוב בני אדם. וכיוון שרוב בני אדם לא היו עושים עריבה כזו מושב, אין היא בכלל הדברים המיוחדים לישיבה.
עריבת הלישה שנסדקה
עתה עוברת המשנה לעריבת עץ ללישה: "עריבה משני לוג", עריבה שמכילה משני לוג, "ועד תשעה קבין", ועד תשעה קבין. "שנסדקה", אם נבקעה, "טמאה מדרס", הרי היא נכנסת לכלל טומאת מדרס. ודבר זה מפליא, שהרי אין אדם נשען על כלי שנועד לבצק. וההסבר הוא שעריבה סדוקה אינה כשרה עוד לעבודת הבצק, ובעלה מכאן ולהבא הופכה ויושב עליה. תפקידה השתנה, והמדרס הולך אחר התפקיד החדש.
"הניחה בגשמים ונתפחה", אם הניח בעלה את העריבה הסדוקה בחוץ בעונת הגשמים, שתה העץ את המים, תפח, והסדק נסתם מאליו, אז "טמאה מת": טומאת מת חלה עליה, אבל מדרס אינו חל. משנסתם הסדק חזרה העריבה להיות ראויה לבצק, ושוב לא ישתמשו בה למושב, ולפיכך פרח ממנה המדרס ולא נשארה אלא טומאת מת.
"בקדים ונסתקה, מקבלת מדרס": ואם הניחה אחר כך ברוח הקדים החמה והיבשה, נתאדתה הלחות, כווץ העץ, ונפתח הסדק שוב, חוזרת העריבה לקבל מדרס. משנסדקה שנית אינה כשרה ללישה, וחזרה לשמש למושב.
היכן השיריים חמורים מן הכלי בתחילתו
עתה מנסחת המשנה כלל: "זה חומר", זו חומרה שיש "בשירי כלי עץ מבתחילתן", בשיירי כלי עץ יותר מבאותם כלים עצמם בהיותם חדשים. כל זמן שהעריבה היתה שלמה, לא היה למדרס אחיזה בה כלל. משנסדקה, נשתנתה תכליתה, נעשתה מושב, ודווקא במצבה הפגום יכול המדרס לחול עליה.
"וחומר בשירי כלי נצרים מבתחילתן": משהעלתה המשנה את העניין שהשיריים חמורים מן הכלי בתחילתו, היא מביאה דוגמה שנייה, כלי נצרים. כלי נצרים הם סלים ארוגים מקנים, וגם בהם השיריים חמורים מן ההתחלה.
"שמתחילתן אינם מקבלים טומאה", בתחילתם אין כלים כאלה מקבלים טומאה, "עד שיתחסמו", עד שייקשר השפה שסביב פיהם, שרק אז אנו קוראים לחפץ כלי גמור. "נתחסמו", משנעשתה אותה שפה, אז "אף על פי", אף על פי "שנשרו שפתותיהן", שנפלו אחר כך השפתות, ואף אם נשרו גם חלק מן הדפנות, "כל שהן טמאין": כל שנשאר עומד מן הדפנות מותיר את הסל פתוח לקבל טומאה.
וההיגיון הוא שכלי שכבר בא לעולם כלי שלם נשאר פתוח לקבל טומאה כל זמן שהוא ראוי לשמש למשהו. כל עוד חלק מן הדופן עומד, אפשר להחזיק בו דבר, והרי הוא נחשב בית קיבול. מכאן החומרה: סל חדש אינו מקבל טומאה עד שייגמר ותיעשה לו שפה, ואילו אותו סל עצמו במצבו הפגום מקבל טומאה אפילו לא נשאר ממנו אלא שריד של דופן.
החוט המשותף לכל המשנה הוא שהטומאה הולכת אחר השימוש. חמת חלילין נשארת טהורה מן המדרס לפי שאין אדם יושב עליה; בעריבת הבנאים נחלקו לפי שרק הבנאים יושבים עליה; עריבת הלישה נכנסת ויוצאת מכלל מדרס כשהגשם והרוח סותמים ופותחים את סדקה; וסל נצרים, מששנולד ככלי, שומר על מעמדו כל זמן שנשאר ממנו דבר הראוי לשימוש.