כלים, פרק ב, משנה ב. במשנה הקודמת למדנו דין יסוד בכלי חרס: מרגע שהכלי נשבר, בטל ממנו שם כלי. הטומאה שהיתה בו פורחת ממנו, ומכאן ולהבא שוב אין הוא יכול לקבל טומאה. אבל לדין הזה יש גבולות. הוא נאמר רק בשברים שאינם משמשים אדם. שבר שנשאר גדול דיו כדי לשמש לצורך כלשהו לא פסק מעולם מלהיות כלי, והטומאה עדיין אוחזת בו. לשבר כזה יש שם: גיסטרא. והכלל הקובע בזה בנוי כסולם של מדרגות: כל שהכלי המקורי היה גדול יותר, כך נדרש שהחלק שנשאר יהיה גדול יותר כדי שנקרא לו גיסטרא.
לפני שהמשנה פורשת את המדרגות הללו, היא קובעת עניין נלווה: מה שיעורו המינימלי של כלי חרס שלם כדי שייחשב כלי לעניין דיני טומאה. מתברר ששתי השאלות תשובה אחת להן, וזה מה שמשנתנו מציגה.
הכלים שבהם מדובר
המשנה פותחת ב"הדקין שבכלי חרס", אותם כלי חרס קטנים ודקים, "וקרקרותיהן ודפנותיהן", יחד עם השיטים והדפנות שנשארו מכלים שנשברו, "היושבין שלא מסומכין", העומדים בכוחות עצמם בלי שום סמיכה, ויכולים לקבל בתוכם נוזל.
שני סוגים נדונים כאן יחד. האחד, כלים זעירים שנעשו קטנים מתחילתם. השני, שרידיו של כלי שנשבר ונשאר ממנו חלק בעל ממש: דמיינו קנקן גדול שנשבר ושיתו נותר עומד, ועדיין מסוגל לשמש כבית קיבול. חלק כזה כשר רק אם הוא מתפקד בפני עצמו. עליו לעמוד על הקרקע מכוח עצמו, בלי שיישען על כותל או יתקע בתוך משהו, ועליו להחזיק נוזל בפועל ולא לתת לו לזרום החוצה.
שיעוריו המדורגים של רבי ישמעאל
עליהם אומרת המשנה: "שיעורן מכדי סיכת קטן", שיעורם כדי השמן שסכים בו ילד קטן. באותם ימים היו סכים את עורו של תינוק בשמן כמשחת לחות, וכמות מצומצמת זו היא הרף התחתון: שבר שיכול להחזיק כשיעור הזה יש בו שימוש, ולפיכך שם כלי עליו.
"ועד לוג". השיעור המקל הזה אינו נאמר בכל מקרה. הוא נאמר בשברים שבאו מכלי שקיבולו המקורי היה עד לוג. אם הכלי המקורי החזיק לוג, ושבר שנשאר ממנו יכול עדיין להחזיק כדי סיכת קטן, השבר נשאר כלי. אבל כשהכלי המקורי היה גדול מלוג, דורשים מן השבר בהתאם יותר. יש כאן יחס נע בין גודל הכלי שהיה לבין גודל החלק שנשאר.
"מלוג ועד סאה, ברביעית". כלי שממנו בא השבר החזיק בין לוג לסאה, נדרש שהשבר יקבל רביעית.
ואחר כך, "מסאה ועד סאתים", מסאה עד שתי סאין, הדרישה היא "בחצי לוג", שהחלק שנשאר יחזיק חצי לוג.
ואז, "מסאתים ועד שלש", משתי סאין עד שלוש, "ועד חמש סאין", וממשיך עד חמש סאין, כלומר הכלים הגדולים באמת: כאן צריך השבר להחזיק לוג שלם, "בלוג", כדי שיישאר עליו שם כלי. וכל זה, אומרת המשנה, "דברי רבי ישמעאל", דעתו של רבי ישמעאל.
דרכו של רבי עקיבא בתיאור הדברים
"רבי עקיבא אומר". עתה מדבר רבי עקיבא, ואינו בא לחלוק על רבי ישמעאל. הוא מציע דרך בהירה יותר להציג את אותה הלכה ממש. "אני אין לי בהם מדה", אין אני נותן בהם שיעור, כלומר אין הוא מתאר את הכלים המקוריים לפי קיבול נוזלים. במקום זה הוא מזהה אותם לפי הכלים המצויים שאנשים השתמשו בהם למעשה, וזה קל יותר לדמיין.
פתיחת דבריו זהה: "אלא הדקין שבכלי חרס", כלי החרס הקטנים, "וקרקרותיהן ודפנותיהן היושבין שלא מסומכין", עם השיתים והדפנות של כלים שנשברו העומדים בלי סמיכה ומחזיקים את מה שנשפך לתוכם, ושיעורם "שיעורן מכדי סיכת קטן", כדי השמן שסכים בו ילד קטן, בדיוק המספר שנתן רבי ישמעאל. ואחר כך "ועד קדרות הדקות": שיעור מינימלי זה נאמר בשבר של כל כלי עד לגודלן של קדרות הבישול הקטנות. במקום נפח הוא נותן לנו חפץ שאנו מכירים ויכולים לדמיין.
"מהקדרות הדקות", מן הקדרות הקטנות הללו, "ועד חביות לודיות", ועד חביות לוד, חבית שנעשתה בעיר לוד: בכל הטווח הזה צריך השבר שנשאר לקבל רביעית, "ברביעית".
"מלודיות ועד לחמיות, בחצי לוג". מחביות לוד ועד חביות הלחמיות, שהן גדולות יותר, צריך השבר להחזיק חצי לוג כדי להישאר כלי.
"מלחמיות ועד חצבים גדולים, בלוג". מן הלחמיות והלאה עד החצבים הגדולים, צריך השבר לקבל לוג. אותם חצבים גדולים היו הכלים הגדולים ביותר שהיו בשימוש, ובקיבולם למעלה משתי סאין, ולפעמים עד חמש. כך הוליך אותנו רבי עקיבא באותו סולם עצמו, כשהחליף מידות נפח יבשות בחפצים מוכרים.
רבן יוחנן בן זכאי
בכלים הגדולים שבכולם נחלקו. רבן יוחנן בן זכאי סובר שב"חצבים גדולים", החצבים הגדולים, הנפח הנדרש הוא "שיעורן בשני לוגין", שני לוגין. שבר של כלי עצום כזה נשאר בשם כלי רק אם הוא מקבל שני לוגין, ולא בלוג אחד בלבד כדרישת רבי עקיבא.
רבן יוחנן בן זכאי חולק על התנאים הקודמים גם בקצה הנגדי, בכלי החרס הקטנים שבקטנים. "הפכים הגליליים והחביונות", הפכים הקטנים מן הגליל והחביות הזעירות, הם אותם כלים מיניאטוריים שבהם פתחה משנתנו, אלה שקיבולם פחות מלוג, ובהם דרשו רבי ישמעאל ורבי עקיבא כדי סיכת קטן. פסקו בהם הוא "שיעור קרקרותיהן כל שהן": כמה שיקבלו שיתיהן, אפילו מעט שבמעט, דיו, אפילו פחות מכדי סיכת אבר קטן של תינוק, והשבר נשאר בשם כלי. הואיל וכלי כזה היה זעיר מתחילתו, אין הוא מטיל עליו ולא על מה שנשאר ממנו את שיעור סיכת קטן. כל כמות שהוא מחזיק, קטנה ככל שתהיה, מתאימה לאופיו הקטן שלו, ולפיכך נשאר כלי ומקבל טומאה.
המשנה מסיימת בהגבלה באותם כלים קטנים: "ואין להם דפנות", אין להם דפנות. דפנותיהם של הפכים הגליליים והחביות הזעירות אינן מקבלות טומאה לאחר שנשבר הכלי, מפני שדפנותיהם ישרות ולא מעוגלות. כשדופן כזו מונחת על הקרקע אין נעשה בה שום שקע ואינה יכולה להחזיק נוזל כלל, ולכן אין בה בית קיבול בשום צורה.