כלים, פרק ט"ז, משנה ב. כל הפרק הזה עוסק בשאלה אחת, החוזרת ונשאלת על סוג כלי אחר סוג כלי: באיזה שלב של מלאכת הייצור חדל החפץ להיות חומר גלם בידי האומן ומתחיל להיות כלי ממש, כלי שיכול לקבל טומאה. משנתנו מפעילה את השאלה הזאת על סלים קלועים.
כדי לעקוב אחר המשנה כדאי לצייר לעצמנו כיצד נעשה סל כזה. הקלע אוסף נצרים ומסדר אותם כשהם יוצאים מנקודת מרכז אחת, עד שהמערך נראה כמעין כוכב. הוא שוזר אותם יחד ויוצר עיגול קטן באמצע, וממשיך לעבוד כלפי חוץ בטבעות רחבות והולכות ומתרחבות, עד שהשטח השטוח של התחתית מגיע לרוחב הרצוי לו. אז הוא מכופף את קצות הנצרים כלפי מעלה וממשיך לקלוע, ודפנות הסל עולות. השאלה היא באיזו נקודה בתהליך הזה חוצה החפץ את הקו ונעשה כלי שימושי.
סלים של נצרים קשים
המשנה פותחת: "הסלים של עץ, משיחסום ויקנב", סלים העשויים מעץ, כלומר מנצרים קשים השזורים זה בזה, מקבלים טומאה משעה שהאומן גמר את השפה ועשה את הקינוב, הקיצוץ. שתי מלאכות גמר נזכרות כאן. תחילה הוא סוגר וקושר את הקצה העליון, היא שפת הסל. אחר כך הוא קוצץ את קצות הנצרים הבולטים, גם בצדו החיצון של הסל וגם בצדו הפנימי. רק לאחר ששתי המלאכות נעשו הסל ראוי לשימוש, וכלי הראוי לשימוש הוא כלי שיכול להיטמא.
סלים של כפות תמרים
חומר גלם אחר מוליד דין אחר. "ושל תמרה": כאן קלע האומן את הסל מכפות תמרים ולא מנצרים קשים. בסל כזה פוסקת המשנה שהטומאה נתפסת בו "אף על פי", אף במקרה, "שלא קינב מבפנים", שקיצץ את הקצות הבולטים בפני החוץ בלבד והשאיר את הפן הפנימי גס. המשנה עצמה נותנת את הטעם, שכן מקיימין: סלים מן הסוג הזה דרכם להתקיים בדיוק במצב הזה. בעליהם מכניסים אותם מיד לשימוש ואינם חוזרים להחליק את הצד הפנימי. וכיוון שאין אדם רואה בקיצוץ הזה חלק ממה שגומר סל כזה, היעדרו אינו יכול לעכב את מעמדו של החפץ. מאותה שעה הוא נחשב כלי, והטומאה יכולה לאחוז בו.
הקלקלה
המשנה עוברת לפריט שלישי: "קלקלה, משיחסום ויקנב ויגמור את התלויה". הקלקלה היא סל הקלוע מקנים, וייצורה דורש שלושה שלבים נפרדים לפני שההלכה מתייחסת אליה ככלי. השפה צריכה להיסגר ולהיקשר; צריך לעשות את הקינוב, כלומר לקצץ את קצות הקנים הבולטים בשני פני הקליעה, הפנימי והחיצוני; וצריך לגמור את התלויה, כלומר לחבר את החוט שבו ייתלה הסל על הכותל. משעה שהחוט הזה במקומו נשלמה המלאכה, החפץ נעשה כלי, ומכאן ואילך הטומאה נתפסת בו.
נרתיקים לכלי זכוכית
שני פריטים אחרונים משלימים את המשנה: "בית הלגינין ובית הכוסות", נרתיקים קלועים, האחד עשוי להחזיק צלוחיות זכוכית קטנות והשני להחזיק כוסות זכוכית. גם עליהם מלמדת המשנה שהטומאה נתפסת "אף על פי", אף במקרה שהאומן, "שלא קינב מבפנים", קיצץ את רצועות התמרה בפני החוץ בלבד ולא נגע בצד הפנימי. הנימוק חוזר על מה שנאמר בסלי התמרה, שכן מקיימין: נרתיקים מן הסוג הזה מתקיימים ומשתמשים בהם בדיוק במצב הזה. אנשים מכניסים לתוכם את כלי הזכוכית שלהם בלי לקצץ מעולם את הרצועות הפנימיות, ולכן פנים גס אינו חיסרון כלל. נרתיק כזה כבר נחשב כלי, וכבר ראוי לקבל טומאה.
החוט העובר בכל המשנה הוא שרגע הגמר ההלכתי נקבע לפי הדרך שבה אנשים משתמשים בחפץ בפועל, ולא לפי כמה מושלם היה האומן יכול לעשותו מבחינה תיאורטית. במקום שהקיצוץ הוא זה שעושה את הסל שימושי, הסל ממתין לו. במקום שדרך העולם להשתמש בסל כמו שהוא, הסל כלי כבר עכשיו.