כלים, פרק ט"ו, משנה ב'. המשנה הקודמת קבעה כלל גדול: כלי עץ וכלי עור שהם פשוטים לגמרי, שאין בהם בית קיבול כלשהו, אינם בכלל דיני הטומאה כלל. משנתנו באה לרכז את המקרים היוצאים מן הכלל הזה, כלי עץ פשוטים שכן מקבלים טומאה, ובסופה מחלוקת בעניין דף מתכת הקבוע בכותל.
"ארובות של נחתומים טמאות". הנחתומים משתמשים בטבלאות עץ שטוחות שעליהן הם מסדרים את הכיכרות לפני שהם משליכים אותן לתנור. אף שהן פשוטות, הן מקבלות טומאה, אבל מדרבנן בלבד. ומדוע? מפני שיש בהן משהו שמעניק להן מראה של כלי אמיתי ולא של לוח עץ סתם. זהו הרעיון המנחה של כל המשנה הזאת: כלי עץ פשוטים פטורים מן התורה, אך כשיש עליהם צורת כלי ממש, גזרו חכמים שיקבלו טומאה.
"ושל בעלי בתים טהורות". אותן טבלאות אפייה עצמן, כשהן של בעלי בתים רגילים, נשארות טהורות, ואפילו מדרבנן. שלהן פשוטות ממש, אין בהן שום דבר שמשווה להן מראה של כלי, ולכן אין כל טעם להחיל עליהן טומאה.
"סרקן או כרכמן טמאות". אם צבע הבעל את טבלאותיו בצבע אדום (סרק), או משח אותן בכרכום שנותן גוון צהוב, הרי הן מקבלות טומאה מדרבנן. הצביעה היא השקעה של חשיבות שמשנה את הופעת הטבלה: עכשיו יש לה מראה של כלי כהלכתו, וגזרת חכמים חלה עליה.
דף אפייה הקבוע בכותל
עכשיו עוברת המשנה למקרה חדש: "דף של נחתומין", דף של נחתומים, וכאן מדובר בדף של מתכת, "שקבעו בכותל", שבעליו קבע אותו היטב בתוך הכותל. בזה נחלקו התנאים. בדרך כלל כלי מתכת מקבלים טומאה בין שיש בהם בית קיבול ובין שאין, ולכן היותו פשוט לא היה מציל אותו כאן. ואף על פי כן רבי אליעזר מטהר: מרגע שנקבע בכותל הוא נחשב חלק מן הבניין, מחובר לקרקע, וכל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה.
"וחכמים מטמאין". חכמים סוברים להיפך, שהדף מקבל טומאה גם בשעה שהוא קבוע. וטעמם: הוא היה כבר כלי שלם בעודו תלוש, וקביעתו בכותל אינה מפקיעה ממנו את שמו. כלי הוא ונשאר, וכלי מתכת אינם צריכים בית קיבול כלל כדי לקבל טומאה, ולפיכך הטומאה משיגה אותו אף במקומו שבכותל.
הסרוד
"סרוד של נחתומין טמא". השם מתייחס ללוח עץ שעליו הנחתום קורץ את בצקו לחלקים לפני שהוא מוליך אותם לתנור. כשהוא של אומן, הוא מקבל טומאה. הנחתום מטפל בו כל היום, והוא המשטח שעליו הוא מכין את בצקו, ולכן יש לו מראה של כלי אמיתי, ופסקו חכמים שהוא מקבל טומאה.
"ושל בעלי בתים טהור". הסרוד של בעל הבית טהור. בבית פרטי אין משתמשים בו תכופות להכנת בצק, ולפיכך אין הבעל מייעד אותו מעולם להיות כלי לצורך זה.
"גפפו בארבע רוחותיו טמא". אם הגביה הבעל דופן סביב הלוח מכל צדדיו, הוא מקבל טומאה אפילו מן התורה, שכן נעשה כלי ממש שיש לו בית קיבול המחזיק.
"נפרץ מרוח אחת טהור". נפרצה אותה דופן באחד מן הצדדים, שוב אין הלוח משמש בית קיבול. בטל בית הקיבול, והרי הוא טהור. ולוח שלא היו לו דפנות מעולם, אינו נחשב כלי כלל ועיקר.
נמצא שלדעת התנא קמא, סרוד של בעל הבית, של אדם רגיל בביתו, מקבל טומאה רק כשיש לו שפה מקפת מארבע רוחות. רבי שמעון מוסיף דרך שנייה.
"רבי שמעון אומר". רבי שמעון מלמד שאם התקין הבעל את לוחו למלאכה זו, "התקינו להיות קורץ עליו", שתיקן אותו כדי שישמש אותו לקריצת הבצק, הרי הוא מקבל טומאה. הוא נעשה כדף של נחתומים שחכמים טימאו אותו. מה שמטמא את דף הנחתום הוא היותו מיוחד לקריצת חלקי בצק פעם אחר פעם, וייחוד כזה מקנה לו תורת כלי. הוא הדין בבית פרטי, אומר רבי שמעון: משעה שהבעל מתקין את הלוח ומייחד אותו לצורך זה בלבד, יש עליו שם כלי והוא מקבל טומאה.
"וכן המערוך טמא". וכן המערוך, שבו מרדדים את הבצק לרקיקים, מקבל טומאה. כאן אין תנא חולק; בפריט הזה דעת התנאים אחת, שהרי צורתו עצמה כבר צורת כלי היא.
כדאי לאחוז בחוט המקשר את כל המשנה: עץ פשוט פטור מטומאה מן התורה, אבל חכמים הביטו בהופעתו של החפץ ובאופן שבעליו מתייחס אליו. לוח שהנחתום עוסק בו כל היום, לוח שהוא צובע, לוח שהוא מתקין לקריצת בצק, כל אלה עברו את הגבול מקרש גלמי לכלי, והטומאה באה אחריהם.