כלים, פרק י"ד, משנה ב'. הפרק עוסק בכלי מתכת, ועד כה סבב הדיון סביב כלי מתכת בסוף חייו: כלי שנשבר, וכמה צריך להישאר ממנו כדי שייחשב עדיין כלי. רבי עקיבא מפנה כאן את תשומת לבנו אל הקצה השני של חיי כלי המתכת: הכלי שנעשה עתה ועדיין לא נגמר.
העיקרון שמאחורי ההלכה
כלל בידינו שכלי מתכת שנמצא בתהליך עשייתו אינו מקבל טומאה עד שתיגמר מלאכתו. כל זמן שהאומן לא סיים את עבודתו, אין כאן כלי עדיין, ומה שאינו כלי אינו יכול להיטמא. השאלה היא אפוא מה בדיוק נחשב "גמר מלאכה": אילו שלבים הם חלק מעשיית הכלי, ואילו מהם תוספות שיכולות להיות חסרות בלי שהכלי ייחשב בלתי גמור.
דבריו של רבי עקיבא
דברי רבי עקיבא כאן באים בשתי בבות קצרות. בראשונה הוא פוסק "המחוסר חפיפה טמא": חפץ שחסרה בו החפיפה, ראוי לקבל טומאה. בשנייה הוא פוסק "והמחוסר לטישה טהור": חפץ שחסרה בו הלטישה נשאר מחוץ לתחום הטומאה.
כלי מתכת שחסרה בו חפיפתו, כלומר הכיסוי שלו, מקבל טומאה בכל זאת. הואיל והכיסוי אינו חלק מגופו של הכלי, נחשב הכלי שלם וגמור גם בלעדיו. חסרון הכיסוי אינו משאיר את הכלי בלתי גמור, ולפיכך הוא יכול להיטמא.
אבל כלי שחסרה בו הלטישה, שעדיין לא הוחלק ולא מורק, טהור. הלטישה היא חלק מעשיית הכלי עצמו, וכל זמן שלא נעשה שלב זה הכלי עדיין חסר. אין הוא כלי עדיין, ולכן אינו יכול להיטמא.
הנקודה שניקח עמנו
רבי עקיבא מותח קו בין גימורים השייכים לגוף הכלי עצמו לבין תוספות העומדות מחוצה לו. לטישת המתכת היא האומן שעדיין עוסק בכלי; מסירת כיסוי היא נתינת דבר נוסף לכלי. קו זה הוא שקובע את הרגע המדויק שבו נכנס כלי מתכת חדש לעולם הטומאה והטהרה.