כלים, פרק י"ג, משנה ב. המשנה הזו מציגה לפנינו משפחה שלמה של כלי מתכת הבנויים כולם על עיקרון אחד: מוט מתכת ארוך, וכשבכל אחד משני קצותיו קבוע כלי אחר. שני חלקי עבודה, גוף אחד. השאלה שהמשנה שואלת על כל אחד מהם היא מה קורה כשאחד משני הקצוות אבד. האם החפץ נשאר כלי, בר קבלת טומאה, או שנעשה חתיכת מתכת שבורה?
הקוליגריפון
הפריט הראשון הוא הקוליגריפון. בקצה אחד שלו היו קבועות שיניים, שבהן שלפו בשר או כיכרות לחם מתוך התנור, ובקצה שממול היתה כף בצורת מרית, שבה גרפו את האפר והגחלים. פוסקת המשנה: "קוליגריפון שניטלה כפה, טמאה מפני שיניה", כלומר כשקצה הכף נתלש, הכלי מקבל טומאה בזכות השיניים שנשארו. וכך גם במקרה ההפוך: "ניטלו שיניה, טמאה מפני כפה", משאבדו השיניים, הכף לבדה מספיקה כדי להשאירו בר קבלת טומאה.
הסברה פשוטה, ברגע שרואים את החפץ נכוחה. אין כאן כלי אחד עם תוספת נוי; יש כאן ממש שני כלים החולקים בית יד אחד. לפיכך, כל זמן שאחד מהם שלם וראוי לשימוש, כל החפץ הוא כלי מתפקד, וכלי מקבל טומאה.
המכחול
מכאן עוברת המשנה למכחול. קצה אחד שלו היה דק ומחודד ושימש למשיחת צבע סביב העין, בערך תפקידו של מברשת המסקרה בימינו. הקצה השני היה עשוי כמעין מרית קטנטנה, שתפקידה לנקות את פנים האוזן. וזה הדין: "מכחול שניטל הכף, טמא מפני הזכר", נשבר קצה המרית, הקצה המחודד מותיר את המכחול בר קבלת טומאה. "ניטל הזכר, טמא מפני הכף", ואם דווקא החוד הוא שאבד, המרית הקטנה שנותרה משאירה אותו בר קבלת טומאה.
המכתב
שלישי ברשימה הוא המכתב, עט החרט שבו כתבו על לוח מצופה שעווה. קצהו האחד הידק והתחדד וחרט את האותיות בשעווה, וקצהו השני היה רחב ושטוח ונועד למחיקה: לחיצה של אותו צד על השעווה החליקה את האותיות והעלימה אותן. פוסקת המשנה: "מכתב שניטל הכותב, טמא מפני המוחק", נשבר החוד הכותב, המכתב נשאר בגדר כלי ומקבל טומאה מחמת קצה המחיקה. "ניטל המוחק, טמא מפני הכותב", ובמקרה ההפוך, שאבד קצה המחיקה, החוד הכותב שנותר משאירו בר קבלת טומאה.
הזומליסטרא
רביעי בא הזומליסטרא, כלי ששימשו בו על הכירה. קצהו האחד היה כף, להסרת הקצף והרתיחות שמצטברים על פני קדרה מבעבעת, וקצהו השני מזלג, לשליפת חתיכות בשר מתוך אותה קדרה. מלמדת המשנה: "זומליסטרא שניטלה כפה, טמאה מפני המזלג", משאבד קצה הכף, המזלג משאיר את הכלי בר קבלת טומאה. "ניטל המזלג, טמאה מפני כפה", ובמקום שהמזלג הוא שנשבר, קצה הכף מספיק להשאירו בר קבלת טומאה.
המעדר
לאחר מכן מרחיבה המשנה את ההלכה: "וכן השן של מעדר", אותו דין ממש נוהג בשן של מעדר, כלי שעובדים בו את האדמה. בקצהו האחד שן לפירור האדמה ולהפיכתה, ובקצהו השני חלק שנועד להרכיב את חלקי המחרשה זה בזה. גם כאן, אם נשברה אותה שן, המעדר נשאר בר קבלת טומאה מכוח קצה העבודה שנותר בצד שממול.
שיעור בית היד
כשאחד משני קצות העבודה נשבר מכלי כפול, קורה לא מעט שגם קטע מן המוט נתלש עמו. לפיכך מסיימת המשנה בכלל שחל על כל המקרים שברשימה: "שיעור כולן כדי לעשות מלאכתן", בכולם השיעור הנדרש הוא כמה שדרוש כדי שכל אחד יוכל לעשות את המלאכה שנוצר לה.
כלומר, אורך בית היד שחייב להישאר נמדד לפי צרכיו של הכלי שנותר. המוט הנשאר צריך להיות ארוך דיו כדי שיהיה אפשר להשתמש בקצה הנותר לתכליתו. ואם נשאר מבית היד פחות מכך, אי אפשר לעבוד כלל בכלי שנותר, ואז לא נשאר שום דבר שמיש. שבר כזה אינו כלי עוד, ולפיכך אינו יכול להיטמא.
החוט המקשר את כל המשנה הזאת הוא אותו חוט העובר בחלק גדול כל כך ממסכת כלים: הטומאה נתפסת בתפקוד. כלי כפול שאיבד את מחציתו הוא עדיין כלי, שכן מחציתו עדיין עובדת. אבל שבר שאינו יכול לעשות שום מלאכה כבר יצא מגדר כלי לגמרי.