כלים, פרק יב, משנה ב. המשנה מלמדת כלל אחד ומיישמת אותו בשורה שלמה של כלים מן החיים. הכלל הוא זה: אונקלי (וו) של מתכת המחוברת לכלי עץ, אין דנים אותה בפני עצמה, אלא שואלים מהו עיקרו של הכלי. אם העיקר מקבל טומאה, נגררת אחריו האונקלי המשמשת אותו ומקבלת טומאה גם היא. ואם העיקר אינו מקבל טומאה, אף האונקלי המחוברת לו נשארת טהורה. כל המקרים שבמשנה הם ווי מתכת הקבועים בכלי עץ, וכל אחד מהם נידון לפי השאלה איזה חלק נושא את זהות הכלי.
קנה המאזניים של הסורק
המקרה הראשון עוסק במשקל נייד של סורק, אומן שסורק סיבים גולמיים כדי להכינם לטוויה. דמיינו קורת עץ ארוכה ובה טבעת קבועה מעט פנימה מאחד מקצותיה. הטבעת היא הנקודה שממנה תולים את הקורה, ולכן היא מחלקת אותה לשני קטעים לא שווים: אחד קצר, והשני נמשך למרחק. בקטע הקצר, סמוך לטבעת, נקבעו ווי מתכת שאחזו את הסיבים הנשקלים, ובקטע הארוך נעה משקולת נגד. הפועל הזיז את המשקולת החוצה או פנימה עד שהקורה התיישרה לרוחב ולא נטתה כלפי מטה. חבילת סיבים כבדה יותר דחקה את המשקולת רחוק יותר מן הטבעת, והמקום שבו נעצרה לימד את הפועל כמה שוקלים הסיבים. במילים לבד קשה לצייר זאת; שרטוט מבהיר את הדבר מיד.
המשנה פוסקת: "קנה מאזנים של סורקות טמא מפני האונקליות", קנה המאזניים של הסורקים מקבל טומאה מחמת הווים שבו. במאזניים אלו ווי המתכת האוחזים את הסיבים הם לבו של הכלי. כלי עץ שאין בו בית קיבול אינו מקבל טומאה, ולכן הקנה כשלעצמו היה נשאר טהור. אך כיוון שווי המתכת מקבלים טומאה, והם אלו שעושים את הקנה למאזניים ממשיים, הכלי המורכב כולו יכול להיטמא.
מאזני בעלי בתים
"ושל בעלי בתים טהורה", קנה מאזניים שמשתמשים בו בעלי בתים בביתם טהור. במאזניים כאלו לא היו ווי מתכת כלל. את החפץ הנשקל קשרו לקנה בחוט, וחוט אינו מקבל טומאה, ולכן אין בכלי דבר שיגרור אחריו את קנה העץ. "אם יש בו אונקליות, טמא", ואם היה בקנה זה במקרה ווים, הרי הוא מקבל טומאה בדיוק כמאזני הסורק.
מוט הכתף ומוט הרוכל
עתה באים שני סוגי מוטות נשיאה. הכתף היה סבל, והוא עבד עם מוט עץ ארוך מאוד ובו וו בכל אחד משני קצותיו. חבילותיו נתלו על הווים, והמוט הונח על שתי כתפיו, משא אחד לפניו והשני נגרר מאחוריו. הרוכל היה סוחר נודד שהוליך את סחורתו מעיר לעיר. המוט שלו נשען על כתף אחת, וגם בו היה וו בכל קצה, אלא שהווים שלו היו עשויים כמעין כלי קיבול, ולכן הסחורה הונחה בתוכם ולא נתלתה מהם.
"אונקלין של קטפין טהורה": מוט של סבל, הווים שבו טהורים. כאן העץ הוא העיקר, ומוט עץ שאינו מכיל דבר אינו בכלל הטומאה. הווים אינם אלא טפלים לו, ולכן אף הם טהורים. כדאי לסמן היכן בדיוק נבדל מקרה זה ממאזני הסורק. שם ווי המתכת עשו את המלאכה; הם אלו שהפכו קורה פשוטה לכלי שקילה, ולכן המתכת קבעה את הדין והטומאה פשטה בכל הכלי. כאן ההפך: המוט הוא הכלי והווים תוספת לו, ולכן העץ קובע את הדין ואין דבר מקבל טומאה.
"ושל רוכלין טמאה", אבל הווים שבמוט הרוכל מקבלים טומאה. ווים אלו בתי קיבול ממשיים הם, ורואים אותם כעיקרו של הכלי, ולכן מוט העץ המחובר אליהם מקבל טומאה בגללם. וכיוון שבית קיבול מקבל טומאה מחמת עצמו, בלי שיזדקק לשאול זהות מדבר אחר, וו של רוכל מקבל טומאה אף לאחר שנפרד מן המוט.
רבי יהודה במוט הרוכל
רבי יהודה אינו מוכן להשוות את שני ווי הסוחר. "רבי יהודה אומר, של רוכלין, של לפניו טמאה, של אחריו טהורה." הוו הקדמי, לדעתו, מקבל טומאה, שהרי בו העמיס הרוכל את סחורתו. הוו האחורי נשאר טהור, שכן מעולם לא הניחו בו דבר. הוא היה קיים אך ורק כמשקל נגדי, כדי שהמשא שלפניו לא ימשוך את המוט מעל כתפו. וכיוון שאין לו תפקיד מלבד לאזן את התלוי מלפנים, אינו נעשה חלק פעיל שראוי לקבל טומאה. לפי רבי יהודה, אם כן, קבלת הטומאה במוט הרוכל שייכת לוו הקדמי בלבד.
שישה מקרים נוספים של ווים בכלי עץ
שישה מקרים נוספים באים כאן, וכולם ווי מתכת הקבועים בכלי עץ שבהם העץ נושא את זהות הכלי והוו אינו אלא טפל לו. כל מקרה צריך שיקול בפני עצמו כדי לקבוע את הדין לעניין טומאה וטהרה.
"אונקלי דרגש טמאה": הדרגש והווים שבו מקבלים טומאה. הדרגש היה מיטה בנויה משלד עץ ומשטח שכיבה של עור. מן העור יצאו רצועות, ובקצה כל רצועה וו שקשר אותה אל השלד. וכיוון שהמיטה עצמה בכלל הטומאה, אף הווים המחוברים אליה. יש לתמוה כיצד שלד העץ מקבל טומאה, והלא אין בו בית קיבול, חלל להכיל בו דבר. התשובה בתפקידו: הוא עשוי לשכיבה, וכל העשוי לשכיבה או לישיבה בכלל טומאת מדרס, הטומאה שמעביר אדם השוכב או יושב עליו. ומדרס חל על הכלי בין שהוא מכיל דבר ובין שאינו מכיל. לפיכך הדרגש מקבל טומאה, והווים שותפים למעמדו כל זמן שהם מחוברים לו. משנטלו מן המיטה שוב אינם מקבלים טומאה, שהרי אין להם מעמד של כלי בפני עצמם; אינם אלא ווי דרגש ולא יותר.
"ושל נקליטין טהורה": ואילו בנקליטין הווים נשארים טהורים. הנקליטין היו שני מוטות זקופים, אחד בראש המיטה ואחד ברגליה, ובכל אחד מהם וו. על שני הווים הונח מוט רוחב, ועליו פרסו כילה. מוטות אלו כלי עץ הם שאין בהם חלל, ואף אינם בכלל טומאת מדרס, שהרי אין שוכבים עליהם. לעולם אינם מקבלים טומאה, ומשום כך הווים שבהם טהורים אף בשעה שהם מחוברים להם.
"של שידה טמאה": הוו של השידה, זה שהיו תולים בו את השידה, מקבל טומאה. שידה של עץ כלי קיבול פשוט היא ובכלל דיני הטומאה לגמרי, ולכן הוו השייך לה מקבל טומאה עמה.
"ושל אקון טהורה": במלכודת דגים הוו נשאר טהור. האקון היה תיבת עץ ובתוכה ווים קבועים; דגים ששחו לתוכה היו נתפסים בווים. אפשר היה לחשוב שתיבה כזו כלי קיבול היא, אך כפי שמתבאר בסוף המסכת, לא נעשתה כדי להכיל דבר. כל תפקידה להחזיק את הווים במקומם כדי שהדגים ייתפסו. וכיוון שהתיבה אינה בכלל הטומאה, אף הווים שבה אינם בכלל.
"ושל שולחן טמא": הוו של השולחן, שהיו תולים בו את השולחן בשעה שלא השתמשו בו, מקבל טומאה. אף שהשולחן של עץ ואינו מכיל דבר, מקבל הוא טומאה, מפני שהוא משמש שימוש ישיר את האדם ואת הכלים המונחים עליו, וכלי כזה מקבל טומאה בלי שיצטרך חלל. ומשקיבל השולחן טומאה, הוו המחובר אליו מקבל טומאה עמו.
"של מנורת העץ טהור": הוו של מנורת עץ, שבו תולים אותה, טהור. כיוון שהמנורה אינה בכלל הטומאה, אף הוו שלה. המנורה אינה מכילה דבר: בזיכי השמן כלים נפרדים הם המונחים עליה. ואף אינה דומה לשולחן שנזכר עתה. השולחן קיבל את טומאתו מפני שהוא משמש את האדם שימוש ישיר, ואילו המנורה אינה משמשת לא אדם ולא כלים; היא רק נושאת את הנר המונח עליה. של עץ היא, בלא חלל ובלא שימוש ישיר, ולכן נשארת טהורה, והוו שלה עמה.
הכלל החותם
עתה מנסחת המשנה את הכלל שעליו נשענים כל הדינים הללו. "זה הכלל: כל המחובר לטמא טמא", כל המחובר לדבר המקבל טומאה מקבל טומאה אף הוא, "והמחובר לטהור טהור", וכל המחובר לדבר הנשאר טהור נשאר טהור גם הוא.
"בכולן אחת אחת בפני עצמן טהורות", ובכל המקרים הללו, כל וו בפני עצמו טהור. אף הווים שהמשנה טימאה, אין להם מעמד זה אלא כל זמן שהם מחוברים לכלי. וו העומד לעצמו אין לו שם משלו; כל זהותו שהוא ווו של כלי פלוני, ומשנפרד אין בו קבלת טומאה. לפיכך חתיכות המתכת הללו, בפני עצמן, אינן בכלל טומאה כלל.