כלים, פרק י"א, משנה ב. הפרק כולו עוסק בדיני כלי מתכות, ומשנתנו מוסיפה כלל נוסף לדיון: אילו חפצי מתכת נחשבים כלים עומדים בפני עצמם, ואילו אינם.
לשון הפתיחה: "כל כלי מתכות", כל חפצי המתכת, "שיש לו שם בפני עצמו", שיש להם שם משל עצמם, "טמא", מקבלים טומאה. וכך פירושו: כל חפץ שנקרא כדבר העומד לעצמו ולא כחלק מכלי גדול ממנו, דינו כדין כלי והוא מקבל טומאה בעצמו.
קח לדוגמה סכין. אין אדם רואה בסכין שבר של דבר גדול יותר; היא עושה את מלאכתה בלי שתהיה מחוברת לשום דבר. וכיוון שהיא משמשת ככלי שלם בעודה עומדת לבדה, הטומאה באה עליה בפני עצמה.
ולעומת זאת חפץ ששמו עצמו מכריז שהוא שייך לדבר אחר, כגון קנה של מנורה. חלק כזה אינו נחשב כלי לעצמו, וכל זמן שהוא מונח בנפרד אין הטומאה נוגעת בו. רק לאחר שנקבע בכלי שלשמו נעשה, הוא נכנס לגדר הטומאה.
שני דברים צריכים בירור כאן. הראשון: כשהמשנה מדברת על חפץ שיש לו שם בפני עצמו, כוונתה לכלים פשוטים, כלומר לכלים שאין בהם בית קיבול שיכול להחזיק דבר. אבל כלי שיש בו בית קיבול, אין שמו ואין תפקידו מעלים ומורידים כלל; הוא מקבל טומאה בכל מקרה, שכן עצם קיומו של בית קיבול כבר עושה את החפץ לכלי העומד בפני עצמו.
השני, המשנה מדברת דווקא במתכת, לפי שהמתכת היא החומר שכליו מקבלים טומאה אף כשהם פשוטים ואף כשאין בהם בית קיבול כלל.
עכשיו מונה המשנה חפצים שיצאו מן הכלל הזה לגמרי. לכל אחד מהם יש שם ויש שימוש משל עצמו, ואף על פי כן אין להם שום עניין בטומאה ואינם מקבלים טומאה לעולם: "חוץ מן הדלת", מלבד דלת; "ומן הנגר", והבריח המחזיק את הדלת במקומה; "ומן המנעול", ומנעול; "והפותה שתחת הציר", והשקע החלול שמתחת לציר הדלת; "והציר", והציר עצמו; "והקורה", וקורת התקרה של הבית; "והצינור", וצינור של מים.
ראה כמה מן הפריטים האלה הם חלקים של דלת: הציר שלה, היתד שלה, החלל שבו היתד מסתובבת, והחלק שבו היא תלויה. המשנה נותנת בעצמה את הטעם להוצאתם מן הכלל: "שנעשו לקרקע", עשייתם הייתה כדי להיקבע בקרקע, או בבניין שהוא עצמו קבוע בקרקע. וכל דבר שנעשה כדי להיקבע בקרקע בקביעות, אין הטומאה משגת בו.
הכלל העולה מכאן ברור. כלי מתכות שיש להם שם בפני עצמם מקבלים טומאה, אבל משנעשה החפץ להיות חלק מן הקרקע או מבניין המחובר לקרקע, דבר שהוא מחובר לקרקע, הוא יוצא מגדר כלי. כל פריט שנמנה במשנה זו, אף שהוא מתכת ואף שיש לו שם, אינו מקבל טומאה לעולם.