כלים, פרק י, משנה ב. הפרק עוסק בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, שסתימתו ההדוקה מצילה את מה שבתוכו מן הטומאה. משנתנו שואלת שאלה מעשית: אילו חומרים כשרים לשמש כסתימה? התשובה נחלקת לשלושה שלבים: חומרים שסותמים כראוי, חומר שאינו סותם כלל, וחומר שמצד עצמו היה סותם אלא שחכמים אסרו להשתמש בו.
החומרים הכשרים לסתימה
המשנה פותחת: "במה מקיפין", במה סותמים את פי הכלי? ולהלן הרשימה.
"בסיד ובגפסיס": סיד הוא סיד הטיח, וגפסיס הוא מין טיח נוסף, גבס. "בזפת ובשעוה": זפת, ושעוות דבורים. "בטיט ובצואה": אדמה או חומר לחים, וגללים טריים בעודם רטובים. "בחומר ובחרסית": טיט מעורב, ומשחה העשויה משברי חרסים שנשחקו לאבקה.
ולאחר מכן מכליל התנא: "ובכל דבר המתמרח", ובכל דבר אחר שניתן למרוח ולהדביק כדי ליצור סתימה. כל דבק או משחה שדרך בני אדם לסתום בהם נכללים בכלל הזה. הצד השווה מתברר מן הדוגמאות: אלו חומרים שנותנים אותם בעודם רכים, והם נדבקים בכלי עצמו.
חומר שאינו יכול לשמש סתימה
עתה פונה המשנה למה שאינו כשר: "אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת", אין סותמים בבדיל ולא בעופרת. וטעם הדבר: "מפני שהוא פתיל ואינו צמיד". הבדיל והעופרת אינם נמרחים ואינם נדבקים בכלי; הם רק מונחים על הפתח ככיסוי הדוק. מכסה מתכת עשוי להתאים היטב, אך אינו מתאחד עם הכלי כדרך שמתאחדים בו הסיד, הזפת, השעווה או משחת הטיט. כל אחד מן החומרים שברשימה הראשונה כשר דווקא משום שהוא נדבק בכלי ונעשה עמו אחד.
חומרים הסותמים כראוי ואף על פי כן אסורים
המשנה ממשיכה בקטגוריה אחרת: חומרים שמצד הדין היו סותמים כראוי, ואף על פי כן אין להשתמש בהם. "אין מקיפין לא בדבילה שמינה", אין סותמים את פי הכלי בגוש תאנים דרוסות שמן ודביק. "ולא בבצק שנילוש במי פירות", ולא בבצק שנילוש במי פירות.
ומדוע הוציאה אותם המשנה מן הכלל? מפני שבמצב זה אינם מקבלים טומאה כל עיקר. פירות שנתלשו אינם מקבלים טומאה עד שיוכשרו, כלומר עד שיבוא עליהם אחד משבעה המשקים. ומי פירות היוצאים מן הפירות אינם באותה רשימה של שבעה. נמצא שגוש התאנים הדביק, וכן בצק שנילוש במי ענבים, לא הוכשרו כלל ועומדים בטהרתם. ומעיקר הדין היה ראוי שיהיו כשרים לגמרי לסתום בהם את הכלי ולחסום את הטומאה מלהיכנס.
אלא שטעמם של חכמים עמם: "שלא יביאנו לידי פסול", שלא יבוא אדם להביא את מה שבכלי לידי פסול. וראה מה עלול לקרות בסתימה העשויה אוכל. אם ירדו על אותו אוכל אחר כך אחד משבעה המשקים, מיד הוא נעשה ראוי לקבל טומאה. ואם יימצא מת באותו אוהל, הרי הסתימה עצמה מקבלת טומאה, וסתימה טמאה אינה מצילה כלום. ואז ייטמא גם מה שבתוך הכלי מאותו מת. חששו חכמים שלא יבחין האדם במה שאירע: סתימת האוכל תוכשר בהיסח הדעת, ואחר כך תיטמא, והסתימה שוב אינה מגינה, והבעל ימשיך לסבור שכל מה שבתוכו שמור. לפיכך גזרו שאין אדם משתמש באוכלין ובכיוצא בהם כמגן על הכלי מפני הטומאה.
בדיעבד
סוף המשנה: "ואם הקיף, הציל". אם עבר אדם וסתם את הפתח באוכל כזה, אוכל שלא הוכשר מעולם לקבל טומאה, הסתימה מועילה, ומה שבתוך הכלי ניצל מן הטומאה, ובתנאי שהאוכל עצמו נשאר טהור.
וההבחנה מדויקת. חכמים גזרו שלא לעשות כן לכתחילה, אבל לא הוסיפו לומר שכלי שנסתם בדרך זו אינו מוגן. לפיכך אין אדם משתמש באוכלין כמגן מפני הטומאה; ואם כבר עשה כן, ולא נטמאה סתימת האוכל עצמה, הרי בדיעבד היא סותמת את הכלי ומצילה את כל מה שבתוכו מן הטומאה.