כלים, פרק א, משנה ב. המשנה הראשונה של המסכת מנתה אבות טומאה המטמאים במגע, כלומר בנגיעה ממשית. משנתנו ממשיכה את הרשימה ועולה שלב אחד: היא מונה אבות טומאה שכוח הטומאה שלהם חמור יותר, שאינם מטמאים במגע בלבד אלא אף במשא, כלומר בנשיאה. משא פירושו שהאדם נושא את משקלו של הדבר הטמא, אף במקרה שאינו נוגע בו כלל. דרך טימוא זו אינה קיימת בדברים שנמנו במשנה הקודמת, וזה בדיוק מה שעושה את אבות הטומאה הללו חמורים יותר.
לפיכך פותחת המשנה: "למעלה מהם", כלומר אבות הטומאה שעומדים להימנות כאן חמורים בכוח הטימוא שלהם מאלו שנמנו לפניהם.
נבלה ומי חטאת
הראשון הוא "נבלה", גופת בהמה שמתה בלא שחיטה כשרה.
השני הוא "ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה", מי הפרה האדומה, כלומר תערובת האפר עם המים, בשיעור המספיק להזיה אחת. זה השיעור הדרוש כדי להזות על אדם או על כלי שנטמאו בטומאת מת, טומאה הבאה מגוף אדם שמת. פחות מן השיעור הזה אין בו חומרה זו; המשנה מדברת במים שיש בהם עדיין כדי הזיה.
"שהן מטמאין את האדם במשא"
במה חמורים שני אלו מאבות הטומאה שבמשנה הקודמת? "שהן מטמאין את האדם במשא", כלומר הם מטמאים אדם בנשיאה. אדם הנושא את משקלם נטמא אף בלא שנגע בהם כלל.
ובנבלה יש עוד עניין: אף הזזתה, דחיפתה או גרירתה, הנקראת היסט, מטמאה את האדם.
יש לדקדק בגדרו של דין זה. שימו לב שהמשנה מייחדת את דבריה לאדם: "את האדם". דווקא מי שמגביה ונושא דברים אלו, בין נבלה בין מי חטאת, נמשך אחר הטומאה. אבל כלים, וכן אוכלים ומשקין, אינם נטמאים בדרך זו. היותם נישאים יחד עם אבות הטומאה הללו, או נמצאים באותו משא עמם, אינו משנה את מצבם כלל.
דמיינו אדם הנושא על גבו ערמה של כלים שכובים זה על זה, וחתיכת נבלה מונחת בראש הערמה. האדם עצמו נטמא, מפני שהוא נושא את משקל הנבלה, אף שאין דבר ממנה נוגע בו. גם הכלי העליון, אותה שכבה הנוגעת בפועל בנבלה, נטמא, מפני שהוא נוגע בה. אבל כל מה שביניהם, כל השכבות האמצעיות, נשארות טהורות, שהרי אינן נוגעות בנבלה, ואף אין נשיאתן יחד עמה מועילה לטמאן.
"לטמא בגדים במגע"
המשנה מוסיפה חומרה נוספת: "לטמא בגדים במגע". אדם בשעה שהוא נושא נבלה או מי חטאת מטמא בגדים וכלים אחרים בנגיעתו בהם.
כדי להבין זאת דרושה לנו לשון היסוד של סדר טהרות. הדברים שנמנו במשנה הם עצמם אב הטומאה. אדם שנטמא מאב הטומאה נעשה ראשון לטומאה, כלומר דרגה אחת רחוקה מן המקור. וכלל הוא שראשון לטומאה אינו מטמא כלים. אם אדם כזה נגע בכלי, הכלי נשאר טהור.
אלא שכאן יש דין מיוחד. כל זמן שהאדם נושא בפועל את אב הטומאה, כל כלי שהוא נוגע בו באותה שעה נטמא, ואף הוא נעשה ראשון לטומאה, אף שהאדם עצמו אינו אלא ראשון. חזרו לתמונה שלנו: הנבלה מונחת על גבו ואינה נוגעת בגופו כלל. מאחר שהוא נושא אותה, נטמא ונעשה ראשון. בדרך כלל כל מה שיגע בו לאחר מכן יישאר טהור, שהרי ראשון אינו מטמא כלים. אבל בשעה שהוא נושא בפועל, כל מה שהוא נוגע בו נטמא ונעשה ראשון לטומאה כמותו.
"וחסוכי בגדים במגע"
המשנה מסיימת במקרה ההפוך: "וחסוכי בגדים במגע", כלומר הבגדים מנועים מטומאה זו במקום שהיה מגע בלבד. אם האדם רק נגע ביד באחד מן הדברים הטמאים הללו ולא הגביהם, כל בגד או כלי שיטפל בהם אחר כך נשאר טהור. ואף הבגדים שעליו ממש באותו רגע שנגע בנבלה או במי חטאת אינם נטמאים, וכן כלי שהוא מחזיק בידו אינו נטמא. בגדים וכלים נמשכים אחר הטומאה רק במקום שטומאתו של האדם באה מנשיאת משקל הדבר, ולעולם לא במקום שבאה ממגע בלבד.
נמצא שמשנתנו לימדה אותנו שני אבות טומאה, נבלה ומי חטאת בשיעור הראוי להזיה, העומדים דרגה אחת למעלה מאלו של המשנה הקודמת: הם מטמאים את האדם אף כשהוא נושא את משקלם בלבד, ובשעה שהוא נושאם הוא מעביר את הטומאה הלאה לבגדים ולכלים שהוא נוגע בהם.