כלים, פרק ח, משנה א. כאן פותח הפרק בדיני טומאה בכלי חרס, והמקרה הראשון מעורר שאלה עקרונית: אדם שהעמיד מחיצה בתוך חלל של כלי חרס וחילק אותו לשני חצאים, האם מעתה יש לפנינו שני כלים, או שההלכה עדיין רואה כלי אחד שבתוכו נצבת מחיצה?
הרקע שיש לזכור הוא דינם המיוחד של כלי חרס. כלי חרס נטמא כאשר מקור טומאה, כגון שרץ מת, נכנס לאוויר שבתוכו, אף בלא שום נגיעה. ומשנטמא הכלי עצמו, גם אוכלין המונחים באווירו נטמאים. כל המשנה הזאת סובבת סביב השאלה מה נחשב מונח "בתוך" אותו אוויר.
תנור שנחלק באמצעו
המשנה פותחת: "התנור שחצצו בנסרים או ביריעות", תנור של חרס שחילקוהו בנסרי עץ או ביריעות בד. התמונה היא של אדם שהעביר מחיצה מפי התנור ועד לרצפתו, וחילק את התנור לשני תאים, אחד מכל צד של המחיצה.
"נמצא שרץ במקום אחד": אם נמצאה נבלת שרץ בצדה האחד של המחיצה, הרי "הכל טמא", כל התנור וכל מה שבתוכו מקבלים טומאה, ובכלל זה אוכלין המונחים בצד השני. מבחינה הלכתית המחיצה אינה מועילה כלום. אין אדם יכול להפוך תנור חרס אחד לשני תנורים על ידי העמדת מחיצה בתוכו. הוא נשאר כלי אחד גדול, וההלכה נוהגת בו בדיוק כאילו לא העמיד שם איש מחיצה מעולם.
כוורת שבורה התלויה בתנור
כוורת שבורה התלויה בתנור
עתה בא מקרה שני, ניסיון הפרדה אחר שגם הוא אינו מצליח לחלק כלי חרס לשניים. "כוורת פחותה ופקוקה בקש": כוורת קלועה שנפחת בה נקב גדול, והנקב נפקק בקש. הכוורת הזאת "משולשלת לאוויר התנור", כלומר משולשלת אל תוך חללו של התנור, כך שהיא תלויה בתוכו ודפנותיה מקיפות את מה שהונח בה.
"השרץ בתוכה, התנור טמא." אם השרץ מונח בתוך הכוורת, התנור מקבל טומאה, וזאת אף על פי שדפנות הכוורת מקיפות את השרץ מכל צדדיו. ומה הטעם? הכוורת הזאת אינה נחשבת כלי כלל. נפחת בה נקב רחב, והדבר היחיד שסותם את הנקב הוא קש, שאינו לא תיקון אמיתי ולא פקק אמיתי. וכיוון שאינה כלי כשר, אף מחיצה כשרה אינה יכולה להיות, והשרץ נחשב כמונח בגלוי בתוך חללו של התנור.
"השרץ בתנור, אוכלין שבתוכה טמאין." הפוך את המצב ואותו נימוק עצמו חוזר. כשהשרץ מונח בתנור, התנור מקבל ממנו טומאה, ואוכלין המונחים בכוורת המשולשלת נטמאים גם הם, שהרי אותם אוכלין נחשבים מונחים בחללו של תנור חרס טמא. ואין זה משנה שדפנות הכוורת מקיפות את האוכל, שכן כוורת שנקבה פקוק בקש אינה מחיצה.
הקל וחומר של רבי אליעזר
"ורבי אליעזר מטהר." בעניין הכוורת הפחותה חולק רבי אליעזר ומטהר בשני הכיוונים. לדעתו דפנות הכוורת, אף שהן שבורות ופקוקות בקש, כן חוצצות בין תוכה לבין חללו של התנור, וממילא כל מה שבתוך הכוורת אינו נמצא באווירו הפנימי של התנור. לפיכך שרץ המונח בכוורת מותיר את התנור טהור, ותנור טמא מותיר את האוכלין שבתוך הכוורת טהורים.
רבי אליעזר מסמיך את דינו על סברה: "אם הצילה במת החמור, לא תציל בכלי חרס הקל." אם כוורת כזאת מצילה את מה שבתוכה במקום שהטומאה היא טומאת מת, שהיא החמורה, קל וחומר שתציל במקום שאנו עוסקים בטומאה הקלה בהרבה של כלי חרס. טומאת מת היא הטומאה החמורה שבתורה, ומשנה במסכת אהלות מלמדת שדפנות כוורת כזאת, שאינן סתומות אלא בקש, כן מגינות על מה שבתוכה מפני טומאת מת. ומכיוון שהיא מועילה שם, מסיק רבי אליעזר, בוודאי שתועיל במקרה הקל של כלי חרס. על פני הדברים הקל וחומר נראה משכנע.
תשובת חכמים
תשובת חכמים
"אמרו לו": השיבו לו חכמים שהלימוד אינו עומד. אמנם הכוורת מצילה את מה שבתוכה מטומאת מת החמורה, אבל הטעם הוא שהלכות אוהל מאפשרות לחלק חלל לתחומים נפרדים: "שכן חולקין אוהלים". בדיני אהלות מכירים בתאים פנימיים, ולכן מחיצה שם יוצרת חלל עומד בפני עצמו. בכלי חרס הדין הפוך, "שאין חולקין כלי חרס", ומכאן שאלתם: "תציל בכלי חרס הקל"? בחרס אין חלוקה כלל, בדיוק כפי שאמרה המשנה מתחילתה: העמדת מחיצה בתוך תנור אינה עושה שני תנורים אלא תנור אחד שיש בו מחיצה.
נמצא שהיותה של טומאת כלי חרס הקלה שבשתיהן אינו מעלה ואינו מוריד. ההשוואה נופלת לא מפני שטומאת מת חמורה יותר, אלא מפני שעצם המנגנון שרבי אליעזר נשען עליו, חלוקת חלל על ידי מחיצה, הוא מדיני אוהלים ואין לו מקבילה בדיני כלי חרס. כלי חרס אינו יודע תאים פנימיים, ועל יסוד זה דחו חכמים את הקל וחומר ופסקו ששרץ שבכוורת ואוכלין שבכוורת נחשבים כאחד כמי שנמצאים בחללו של התנור.