כלים, פרק ז, משנה א. כדי להבין את המשנה צריך לצייר לעצמנו את דרך הבישול בימי חז"ל. הכירה, כלי בישול מיטלטל, לא הייתה מונחת בדרך כלל על הקרקע עצמה, אלא על בסיס, והאש הודלקה על גבי אותו בסיס, מתחת לכירה, והקדרה עמדה על הכירה מלמעלה. הבסיס והאש והכירה והקדרה, כולם יחד היו מערכת אחת של בישול. המשנה שלנו שואלת מה דינה של מערכת זו כשנפגמה.
"כירות של בעלי בתים שנפחתה": כירה של בעלי בתים פשוטים שבסיסה נשבר ונפרץ. השטח של הבסיס, שהיה שטוח כדי שהאש תבער עליו ממש מתחת לכירה, שקע כלפי מטה, וכעת האש מונחת נמוך יותר, בתוך החלל שנוצר.
פחיתה של פחות משלושה טפחים
"פחות משלושה טפחים, טמאה": כל זמן שהחלל שנפער אינו מגיע לשלושה טפחים, הכירה עדיין מקבלת טומאה. והמשנה נותנת את טעמה: "שהוא מסיק מלמטן וקדירה בשלה מלמעלה", הבעל הבית מבעיר את האש למטה בתוך השקע, והקדרה העומדת למעלה על הכירה עדיין מתבשלת. הואיל והכלי ממשיך לעשות בדיוק את המלאכה שכירה עשויה לה, הוא נשאר בשם כלי, וכלי שמשמש את תפקידו מקבל טומאה.
פחיתה של יותר משלושה טפחים
"יתר מכן, טהורה": משנעשה החלל עמוק מן השיעור הזה, הכירה טהורה ואינה מקבלת טומאה עוד. אש הבוערת בתחתית חלל עמוק כל כך פשוט רחוקה מדי מכדי לבשל את מה שעומד מעליה על הכירה. הכלי איבד את ייעודו, ודבר שאינו יכול עוד למלא את תפקידו אינו נחשב כלי לעניין טומאה.
נתן אבן לתוך החלל
"נתן אבן או צרור, טהורה": נניח שהניח אבן או חלוק קטן בתוך החלל העמוק כדי להגביה את המקום. עכשיו אפשר להדליק את האש על גבי אותה אבן, גבוה יותר, קרוב שוב במידה שדי בה לבשל את הקדרה שעל הכירה. ואף על פי כן פוסקת המשנה שהכירה טהורה. אבן מונחת שאינה אלא נתונה בתוך הפרצה אינה מתקנת את המבנה. האש צריכה לשכון על הבסיס עצמו, והבסיס הזה עדיין בסיס פחות הוא; הכירה עדיין נחשבת כלי שנשבר, ונשארת בטהרתה.
מירח את האבן בטיט
"מירחה בטיט, מקבלת טומאה מכאן ולהבא": אם מירח טיט על האבן וחיבר אותה בכך אל הבסיס, התיקון נעשה חלק מן הכלי עצמו. הכירה חזרה ונשלמה, ומכאן ולהבא היא שוב ראויה לקבל טומאה.
תשובתו של רבי יהודה
המשנה שלנו קושרת עכשיו את הדין הזה למחלוקת שנשנתה בפרק ה. תנור של חרס אינו נחשב כלי גמור ואינו נכנס לדיני טומאת תנור עד שהוסק היסק ראשון והגיע לחום הראוי. שם נחלקו רבי יהודה והחכמים בתנור שהועמד על פי בור, כשהאש בוערת למטה בתוך הבור. לדעת רבי יהודה תנור כזה מקבל טומאה רק אם אש שהודלקה בתחתית הבור הייתה יכולה להביא את התנור לחום הנדרש. מבחינת המבנה התנור והבור שני דברים נפרדים הם, אך אם אש שלמטה מסוגלת להסיק את התנור באמת, הרי הם נחשבים מחוברים: משעה שהחום עושה את שלו, רואים את שניהם כיחידה אחת.
"זו היתה תשובת רבי יהודה", מלמדת המשנה שלנו: זו הייתה תשובתו של רבי יהודה לחבריו, והמעשה שנחלקו בו הוא "תנור שנתנו על פי הבור", תנור שהועמד על פי בור, או "על פי הדות", על פי הדות. וכך היה נימוקו. משנתנו קבעה שכירה העומדת על בסיס נקראת כירה רק במקום שאש שעל אותו בסיס יכולה לבשל באמת את המאכל שבקדרה שמעליה. הכול תלוי בשאלה אם הכלי מועיל. במקום שהפגם קטן ועדיין יש בישול, הכלי שלם; במקום שהאש בוערת רחוק מדי מלמטה ואינה מבשלת כלום, שוב אין הכירה כירה.
ובאותו נימוק עצמו, אומר רבי יהודה, אש הבוערת בבור שאינה יכולה לאפות את מה שנתון בתנור שמעליה לא עשתה ולא כלום. אין כאן תנור, אין כאן מלאכה שנשלמה, אין כאן גמר מלאכה, ולפיכך אין כאן כלי גמור שיוכל להיטמא. הכירה שבמשנתנו יוצאת מכלל קבלת טומאה דווקא משום שבסיסה אינו יכול עוד לשמש משטח מעשי לבישול שמעליו, ורבי יהודה מעביר את אותה סברה עצמה לתנור שעל פי הבור.
שני המקרים הם, במידה מסוימת, תמונה אחת: מקור חום מלמטה וכלי מלמעלה, וכל השאלה אם החום מגיע. בפרק ה היה הדיון אם החום מגיע לשיעור הנדרש לגמור את התנור; כאן הדיון אם הכירה עדיין כלי הראוי לשימוש לעניין טומאה וטהרה. רבי יהודה כורך את שניהם לכלל אחד: אם האש יכולה לעשות את מלאכתה, הכלי קיים; ואם אינה יכולה, אין כאן כלי.