כלים, פרק ו, משנה א. הפרק הזה עובר לסוגי סידורי הבישול שאדם מרכיב לעצמו, ושואל מאימתי מערך מאולתר כזה נחשב כירה ממש שיכולה לקבל טומאה. כירה העשויה מחרס כדרכה היא כלי לכל דבר. אבל מה דינו של מי שפשוט מעמיד משהו ומבשל עליו כשהאש בוערת מתחתיו? המשנה מבררת שלושה מקרים: סמוכות של טיט, סמוכות של מתכת וסמוכות של אבן.
שלושה פטפוטים של טיט המחוברים בטיט
המקרה הראשון במשנה: "העושה שלשה פטפוטין בארץ", אדם מגבל שלוש בליטות קטנות של טיט ותוקע אותן בקרקע כך שיעמדו בצורת משולש, "וחיברן בטיט", הוא מחבר אותן זו לזו מלמעלה בטיט, עד שכל שלושתן יחד מתפקדות כבסיס בעל שלוש רגליים. כוונתו היא "להיות שופת עליהן", שיוכל להעמיד עליהן "את הקדרה", והאש בוערת מתחת, כדי שהאוכל שבתוכה יתבשל.
וההלכה: "טמאה". מבחינת ההלכה המתקן הזה הוא כירה, והוא מקבל טומאה בדיוק כמו כירה של חרס. כירה מיוצרת עושה את אותה עבודה בנוחות רבה יותר, אבל מכיוון ששלוש הסמוכות הקטנות הללו משיגות בדיוק את אותה תוצאה, די בכך כדי לתת להן מעמד של כלי. והנפקא מינה למעשה: אם יגע בה אב הטומאה, למשל שרץ שנכנס לחלל שבין שלוש הסמוכות, הכירה נטמאת ממש כשם שכירה של חרס נטמאת. וגם כאן יש שיעור מינימלי, כשם שיש בכירה: הסמוכות צריכות להיות בגובה שלוש אצבעות, ורק אז המבנה נחשב כירה.
שלושה מסמרים התקועים בקרקע
המקרה השני במשנה: "קבע שלשה מסמרין בארץ", הוא תוקע שלושה מסמרים בקרקע, "להיות שופת עליהן את הקדרה", בכוונה שהקדרה תעמוד עליהם. וכאן ההלכה שונה. אפילו, "אף על פי", ש"עשה בראשן מקום", שהתקין בראשי המסמרים משטח קטן ושטוח של טיט "שתהא הקדרה יושבת", שהקדרה תשב עליו בצורה יציבה, המשנה קובעת שכל המתקן "טהורה", טהור.
מבחינת התפקוד, שלושת המסמרים הללו בוודאי משמשים כירה טובה. הבעיה היא בחומר שממנו הם עשויים: מה שהוא עשה הוא כירה של מתכת ולא של חרס. המשנה הקודמת לימדה שכלי מתכת המחוברים לקרקע אינם מקבלים טומאה, ובכלל זה כירות ותנורים. במקרה שלנו אמנם הטיט שבראשם מחבר את המסמרים זה לזה, אבל המסמרים תקועים בה בעת בקרקע, והיא אוחזת בהם ומקבעת את מקומם. כלומר, אותו דבר עצמו שמאחד אותם לכירה אחת הוא גם מה שקושר אותם לקרקע. ומכיוון שמתכת המחוברת לקרקע אינה מקבלת טומאה כלל, הכירה הזו טהורה.
מכאן מובן מדוע במקרה הראשון נדרש דווקא חיבור בטיט. הפטפוטים של הטיט לא היו תקועים בתוך הקרקע, אלא רק עמדו עליה. הקרקע, אם כן, לא עשתה את עבודת החיבור ביניהם, ולכן הדרך היחידה להפוך אותם לכירה אחת הייתה לחבר אותם זה לזה בטיט.
אבנים שנעשו כירה
המקרה השלישי: "העושה שתי אבנים כירה", אדם לוקח שתי אבנים ועושה מהן כירה, "וחיברן בטיט", מחבר אותן זו לזו בטיט, וההלכה היא "טמאה". מעמדה כמעמד כירה של חרס, ולפיכך היא מקבלת טומאה. אבן כשלעצמה אינה מקבלת טומאה כלל, אבל הטיט המחבר בין שתי האבנים מעניק לכל המבנה אופי של כירה של חרס, ובכך הוא נכנס לגדר הכלים המקבלים טומאה.
"רבי יהודה מטהר". רבי יהודה חולק ומטהר את הכירה הזו, "עד שיעשה שלישית", אלא אם כן יוסיף לשתיים אבן שלישית, "או עד שיסמוך לכותל", או שיעמיד את שתי האבנים סמוך לכותל, כך שהכותל עצמו ישמש נקודת המשען השלישית של הקדרה. וטעמו של רבי יהודה: כירה הבנויה מפטפוטים צריכה שלושה כדי שתהיה כירה מתפקדת, ובאותו היגיון כירה הבנויה מאבנים אינה כירה בהלכה עד שיהיו לה שלוש נקודות הנושאות את הקדרה.
"אחת בטיט ואחת שלא בטיט": הוא אמנם בנה משלוש אבנים, אבל בעוד אבן אחת חוברה בטיט לחברתה, השלישית לא חוברה בטיט לאף אחת מהן. וההלכה היא "טהורה", טהורה היא. לדעת רבי יהודה לא די בכך שיהיה קיים חלק שלישי כדי שהכירה תוכל לתפקד; החלקים צריכים להיות מחוברים ממש זה לזה, כך שהכירה תהיה יחידה אחת. כאן הם אינם מחוברים, ולפיכך הכירה הזו נשארת טהורה לעולם.