כלים, פרק ה, משנה א. מכאן ואילך עוסקת המסכת בכמה פרקים בתנורי אפייה ובכירות בישול ובדרכי קבלת הטומאה שלהם. משנתנו פותחת את הנושא בשתי שאלות יסוד: מהן המידות ההופכות מבנה כזה לתנור מעיקרא, ובאיזה שלב של עשייתו הוא מתחיל להיות מקבל טומאה?
כיצד נראה התנור
כדי לעקוב אחר המשנה צריך שהתמונה תהיה לפנינו. התנור בתקופת המשנה היה עשוי חרס. דמיינו כלי חלול, בצורת עציץ גדול הפוך, רחב בתחתיתו והולך וצר כלפי מעלה, וללא רצפה משל עצמו. הוא הועמד ישירות על הקרקע, וטיט הוטח סביבו מבחוץ כדי לבודד ולשמור על החום. בתחתיתו היה פתח קטן שדרכו הכניסו עצים או פחמים והדליקו את האש. בראשו היה פתח שני, ודרך הפתח העליון הזה הכניסו את הבצק.
הפת לא הונחה על גב התנור. היא נאפתה בתוכו, על דפנותיו הפנימיות, ובדרך כלל רק לאחר שחומו של התנור נוצל כבר לצורך אחר. חתיכת בצק דקה הודבקה על הדופן הפנימית הלוהטת, ולהוצאת הכיכר המוכנה השתמשו בכלי מיוחד. ציפוי הטיט שמבחוץ שמר על כל המבנה חם ברותחין.
שני חידושים שחידשה התורה בתנור
תנור מסוג זה מעורר קושי. הכלל הרגיל בכלי חרס הוא שאין הכלי מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול, כלומר חלל המכיל. ולתנור אין רצפה כלל, ומדוקדק שאינו מכיל דבר. ואף על פי כן לימדה התורה במפורש שתנור מקבל טומאה. נמצא שהתנור הוא יוצא מן הכלל בדינם של כלי חרס.
ויש כאן יוצא מן הכלל שני. התנור עומד על הקרקע ומחובר אליה בטיט לכל אורך תחתיתו, כלומר הוא מחובר לקרקע. ובדרך כלל כל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה כלל. אף כאן גזרה התורה שהתנור נטמא על אף חיבורו לארץ.
מידת התנור
המשנה פותחת: "תנור, תחילתו ארבעה ושייריו ארבעה", התנור, תחילתו ארבעה ושייריו ארבעה. שני שלבים נמדדים כאן, ובשניהם נדרשים ארבעה טפחים.
הראשון הוא שעת העשייה. כדי שתנור חדש ייחשב תנור מעיקרא, ויחולו עליו דיני טומאה, עליו לעמוד בגובה ארבעה טפחים לפחות. השני הוא שעת השבירה. אם תנור גבוה נסדק ונפל ממנו חלק, מה שנשאר צריך להיות עדיין ארבעה טפחים כדי שיישאר תנור וכדי שיוסיף להיות מקבל טומאה. פחות מזה אינו יכול לשמור על חומו כראוי ולאפות פת כהלכה, ולכן שוב אין הוא תנור בשום מובן. וזהו "דברי רבי מאיר", שיטת רבי מאיר.
החכמים: תנור גדול ותנור קטן
החכמים חולקים: "במה דברים אמורים? בגדול", במה דברים אמורים? בתנור גדול. כוונתם שדין ארבעה הטפחים לא נאמר אלא בתנור רגיל במידתו המלאה, מן הסוג המשמש לאפיית פת. בתנור כזה אמת הדבר שפחות מארבעה טפחים אינו תנור.
וממשיכה המשנה: "אבל בקטן", אבל בתנור קטן, "תחילתו כל שהוא", בכל גובה שנעשה בו די, "ושייריו רובו", ואם נשבר, צריך שיישאר רובו. התנור שמדובר בו כאן הוא תנור זעיר, מן הסוג שנותנים לילדה קטנה העושה את צעדיה הראשונים במטבח: מעין תנור משחק, אבי אבותיהם של תנורי הצעצוע של ילדינו בימינו. מכניסים לתוכו מעט בצק, ואין מצפים ממנו יותר מזה. וכיוון שזו כל תכליתו, אין חל עליו שיעור ארבעה טפחים כלל ועיקר; בכל גובה שבנה אותו עושהו, הרי הוא כלי וראוי לקבל טומאה.
המפרשים מוסיפים תנאי: אף כאן צריך שיהיה טפח אחד לפחות. בפחות מטפח אין אפשר לעשות בו מאומה, אבל מטפח ולמעלה הוא יכול לשמש באמת לאפייה קטנה של ילדה.
ובאותו תנור לאחר שנשבר, אין החכמים מודדים בטפחים כלל אלא בשברים: כל זמן שיותר מחציו של מה שנבנה מתחילה עומד על מקומו, הרי החפץ נשאר בשם תנור וממשיך להיות מקבל טומאה, אף כשגובהו הנותר פחות מארבעה טפחים.
מאימתי התנור מקבל טומאה?
עתה עוברת המשנה לשאלת הזמן. כדרך כל כלי, אין התנור מקבל טומאה עד שייגמר: "משתגמר מלאכתו", משעה שנשלמה עשייתו. ועל כך שואלת המשנה, "איזהו גמר מלאכתו?", מהו גמר מלאכתו?
והתשובה באה: "משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין", משעה שהוסק כדי שאפשר לאפות בתוכו סופגנין. סופגנין הם מאפה אוורירי; מגבלים את הקמח במים או בשמן לבלילה דקה ונשפכת ולא לבצק קשה, והתוצאה דומה לעוגת ספוג. ומפני שהתערובת רכה כל כך, היא נקרשת בחום נוח יותר מזה שהפת דורשת, ואין התנור צריך להגיע לחום העז הנדרש לאפיית לחם. מיד כשההסקה הראשונה העלתה את התנור לדרגה שבה היו סופגנין נאפים, נחשבת מלאכתו גמורה והטומאה יכולה לחול בו.
ואחריה באה מידה חולקת. "רבי יהודה אומר", רבי יהודה סובר שהשעה מגיעה "משיסיק את החדש", משיסיק את התנור החדש, "כדי לאפות בישן סופגנין", עד כדי המידה שבה תנור ישן היה מצליח לאפות סופגנין. תנורים שהיו בשימוש שנים אופים בחום מתון יותר מן החדשים שנבנו כעת. לפיכך מוריד רבי יהודה את השיעור עוד יותר: אין השאלה אם התנור החדש הזה עלה לחום המצוי בתנור חדש, אלא רק אם הגיע לאותו חום מצומצם המספיק לסופגנין בתנור ותיק. הגעה אף לחום מועט כזה, לדעתו, כבר מעמידה את התנור כראוי לשימושו ואת מלאכתו כמסתיימת.
נמצא שהמשנה נתנה לנו את שני חלקי התמונה: התנור צריך להיות במידה המאפשרת לו לתפקד כתנור, וצריך שיוסק עד לנקודה שבה הוא יכול באמת לאפות. ורק אז נכנס אותו כלי חסר רצפה, המחובר בטיט לקרקע שתחתיו ממש, לעולם הטומאה והטהרה, בגזירת התורה עצמה.