כלים, פרק ד, משנה א. עוד בפרק השני נלמד כלל בכלי חרס שנשבר ממנו חלק: כל זמן שהשבר שנשאר יכול להחזיק שיעור מסוים של נוזל כשהוא עומד בפני עצמו, בלי שיצטרך דבר אחר שיסמוך אותו, הוא עדיין בגדר כלי ולפיכך מקבל טומאה. משנתנו נוטלת את הכלל הזה ומחדדת אותו. מה בדיוק כוונתנו כשאנו אומרים שהשבר צריך להיות מסוגל לעמוד בפני עצמו?
המשנה פותחת במילה "החרס", שבר החרס, והיא מדברת בחרס "שאינו יכול לעמוד", כלומר שאינו נשאר זקוף ומחזיק את הנוזל שבו, "בפני אזנו", והאשמה תלויה באוזן (בית האחיזה) המחוברת אליו. דמיינו כד חרס שנעשה עם אוזן משני צדדיו. הכד נשבר, ואחד החלקים שנפרדו ממנו נושא עמו אוזן. הביטו בחלק הזה מקרוב: הסירו במחשבתכם את האוזן, והשבר היה יושב היטב ומחזיק את הנוזל שבו בלי שום קושי. אך כשהאוזן במקומה, צד אחד כבד יותר, החלק נוטה ונופל, ואינו מחזיק את שיעור הנוזל שבו אנו עוסקים אלא אם כן יסמוך אותו אדם למשהו כדי שהמשקל יתאזן. שימו לב כמה מוגבל הפגם: הדפנות והשוליים של השבר כשירים לחלוטין להחזיק נוזל. כל הקושי הוא בליטה אחת שנשארה ומוציאה אותו משיווי משקלו.
ובצדו מובא מקרה מקביל. מדובר בחרס "שהיה בו חידודה", שהשבירה הותירה בו חוד חד הבולט מלמטה, והחוד הזה מתואר כ"חידוד מכריעו", הנקודה שמטה אותו על צדו. גם כאן החרס עצמו מוכשר לגמרי להחזיק נוזל; מה שמונע ממנו עמידה יציבה אינו אלא הזיז המחודד שנוצר בשבירה.
בשני המצבים האלה הדין הוא טהור. השבר טהור ואינו נחשב עוד כלי, שכן למעשה אין הוא יכול לעמוד ולהחזיק את שיעור הנוזל הנדרש. אין אומרים שכיוון שגוף הכלי עצמו שלם ורק תוספת צדדית מוציאה אותו משיווי משקלו, ראוי להתעלם מאותה תוספת. אדרבה: אנו מתעלמים לגמרי מן ההבחנה הזאת. השבר אינו יכול לעמוד, ולכן מכאן ואילך אין הוא כלי והוא נשאר טהור.
המשנה ממשיכה: "ניטלה האוזן, ונשברה חידודה", האוזן שהטתה אותו הוסרה, או שהחוד החד שמנע ממנו לעמוד בשיווי משקל נשבר. הדין: טהור. השבר נשאר טהור, אף על פי שכעת הוא מסוגל לחלוטין להחזיק את הנוזל הנדרש כשהוא עומד בפני עצמו.
ועתה השלב הבא. "ניטלה האוזן, ונשברה חידודה": אדם מסיר את האוזן שהוציאה את החלק משיווי משקלו, או שהזיז המחודד שמנע ממנו להתייצב נשבר. הדין הוא טהור. החרס נשאר טהור, וזאת אף על פי שכעת הוא יכול לעמוד בלי סיוע ולהחזיק את הנוזל הנדרש בלי קושי.
"רבי יהודה מטמא": רבי יהודה חולק וסובר שמשהוסר המעכב, השבר מקבל טומאה. הוא אינו מקבל את ההשוואה לגיסטרא, ומדגיש שגיסטרא היא עניין אחר לגמרי. במקרי משנתנו, כך הוא טוען, החלק שנשבר היה מצד עצמו ראוי להחזיק נוזל; לא היה בו נקב כדרך שיש בגיסטרא. דבר חיצוני לאותו תפקיד, אוזן או חוד בולט, הוא שהפריע לו לפעול בפני עצמו. משהוסרו אותם מפריעים, חזר החלק להיות מה שהיה מאז ומעולם, והוא כלי, אף שרגע קודם לא היה לו מעמד זה. גיסטרא, לעומת זאת, ניקבה, והנקב שלל ממנה את עצם היכולת להחזיק נוזל, ולפיכך לא היתה כלי כלל. לדעת רבי יהודה שני המצבים אינם דומים זה לזה.
כעת מציגה המשנה מחלוקת שבה העמדות מתהפכות, ורבי יהודה הוא המקל והחכמים הם המחמירים. "חבית שנפחתה והיא מקבלת על דופנותיה": שוליה של חבית נשברו, ואף על פי כן, כשמטים את החבית על צדה, דפנותיה עדיין מחזיקות נוזל. או חבית "שנחלקה כמין שתי עריבות", שנסדקה לכל אורכה ונחלקה לשני חלקים בצורת עריבות, וכל אחד מהם מחזיק נוזל כשהוא מונח על צדו.
"רבי יהודה מטהר": לדעת רבי יהודה החלקים שנשארו טהורים ואינם נחשבים כלים, שהרי אינם מחזיקים כלום כשהם מונחים כדרך שחבית מונחת בדרך כלל, כלומר עומדת זקופה. "וחכמים מטמאין": החכמים סוברים שהם מקבלים טומאה והם כלים, שכן גם חביות שלמות לגמרי מונחות לפעמים על צדן, וזו הנחה מקובלת בהחלט לחבית. וכיוון שהחלקים ממלאים את תפקידם בדרך שהיא רגילה לחבית, מעמדם כְּכלי נשאר בעינו.