לפנינו הפרק השלושים והאחרון של המסכת, ובו נפתח במשנה א'. פרק זה עוסק בדינם המיוחד של כלי זכוכית.
טומאת כלי זכוכית מדרבנן:
כפי שהוזכר כמה פעמים במהלך לימודנו, טומאתם של כלי זכוכית אינה אלא מדרבנן. חכמים סברו שמאחר שהזכוכית נעשית מן החול, הרי היא קרובה במהותה לכלי חרס - כלים העשויים מחרסינה וקרמיקה - ולפיכך נתנו לה במידה מסוימת את דינם של כלי חרס.
ההבדל בין כלי חרס לכלי זכוכית:
כלי חרס אינו נטמא מגבו: אם נגע שרץ בחלקו החיצוני של כד חרס, אין הכד נטמא, ואינו נטמא אלא כאשר השרץ נמצא בתוך חלל האוויר שבתוכו. בכלי זכוכית הדין שונה, שכן הזכוכית שקופה, ולפיכך נחשב גבו של הכלי - חלקו החיצוני - כתוכו במידה מסוימת. משום כך נטמאים כלי זכוכית, אף שמדרבנן, אפילו כשהמטמא, השרץ לדוגמה, נוגע בחלקם החיצוני בלבד.
הכלל הכללי שבפתח המשנה:
המשנה פותחת בכלל שכבר ראינוהו פעמיים - בתחילת פרק ב' ובתחילת פרק ט"ו - ועתה הוא חוזר ונשנה:
"כלי זכוכית פשוטיהן טהורין" - חתיכת זכוכית שטוחה שאין לה בית קיבול ואינה יכולה להכיל דבר, אינה מקבלת טומאה.
"ומקבליהן טמאין" - כלי זכוכית שיכולים להכיל דבר, קערות, כדים ובקבוקים, מקבלים טומאה.
"נשברו טהרו" - כלי זכוכית טמא שנשבר לרסיסים, נטהר. וכן רסיסיו של כלי זכוכית שאינו טמא, אין הם מקבלים טומאה - בדומה מאוד לדין כלי חרס.
"חזר ועשאן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא" - אם נטל אדם את הרסיסים השבורים והשיבם למצבם המקורי, או שעשה מהם כלי חדש - קערה, בקבוק או כוס - הרי זה כלי חדש, המקבל טומאה מנקודה זו ואילך בלבד, ואילו הטומאה הישנה כבר פרחה ממנו.
הטבלה והאיסקוטלא:
"הטבלה והאיסקוטלא של זכוכית" - הטבלה (מלשון tablet) היא מגש שטוח העשוי זכוכית, והאיסקוטלא אף היא כלי שטוח, מעין צלחת הגשה. עיקרן שאין להן בית קיבול, אלא שבתחתית האיסקוטלא יש שקע קטן המשמש מעין בית קיבול. ראוי לציין כי בכלי עץ, איסקוטלא כזו הייתה מקבלת טומאה - אף שפני השטח העליונים שטוחים, מכיוון שמתחתיה חריץ העשוי לשמש כבית קיבול. אולם בכלי זכוכית, שדינם כדין כלי חרס, אין הם מקבלים טומאה, שהרי השטח העיקרי שטוח והשימוש העיקרי נעשה בו.
"ואם יש להן לזבז טמאין" - אם יש לטבלה או לאיסקוטלא שפה מסביב, מעין מסגרת המקיפה אותן, הרי הן מקבלות טומאה, שכן עתה יש להן תוך ופנים.
שולי קערה ושולי אסקוטלא:
"שולי קערה ושולי אסקוטלא של זכוכית" - מגש או צלחת שטוחה של זכוכית שמתחתיהם שקע או חריץ קטן, שכאשר הם הפוכים יכולים לשמש בית קיבול. נטל אדם את תחתיתו של כלי זכוכית שנשבר, ובא להשתמש בשקע הקל שבה כמקבל - "אף על פי שהזקינן לתשמיש, טהורין". אין הם מקבלים טומאה, שכן תחתיתו של כלי זכוכית שבור אינה ראויה לשימוש: קצוותיה שורטים, והמשתמש בהם עלול להיחתך. אף שהפך את השבר וגילה בו חריץ קטן שאפשר להניח בו דבר, אין זה שימוש פונקציונלי, שכן שברי הזכוכית מזיקים למי שמטפל בהם.
"קרטיסון או חפון בשופין, טמאים" - אם נטל חומר המחליק את הקצוות המחוספסים והחדים של הזכוכית, או ששפשף אותם בכלי שיוף והחליק את קצוות השבר, כך שניתן עתה להשתמש בשוליים ובבסיס הקיבול הקטן שבהם - הרי הם מקבלים טומאה, שכן עשה מהם כלי קיבול הראוי לשימוש.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי טומאת כלי זכוכית מדרבנן, מפני קרבתם לכלי חרס, אלא שמחמת שקיפותם נטמאים הם אף מגבם. עמדנו על הכלל שפשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאים, על טהרתם בשבירה ועל קבלת הטומאה מחדש משעשאם כלים; על הטבלה והאיסקוטלא שאינן טמאות אלא אם יש להן לזבז; ועל שולי הכלים השבורים, שאינם טמאים אלא לאחר שהוחלקו קצותיהם ונעשו ראויים לשימוש.
בכך פתחנו את פרק ל' וסיימנו את המשנה הראשונה שבו.