כלים, פרק ג, משנה א. בפרק השני למדנו כלל חשוב בכלי חרס: מן הרגע שכלי כזה נשבר, בטל ממנו כליל מעמדו כבית קיבול לטומאה. שוב אין הוא מקבל טומאה כלל, ואם היה טמא, עצם השבירה מטהרת אותו. ומה שיארע לו אחר כך אינו משנה: לעולם לא יחזור ויקבל טומאה.
משנתנו מוליכה את הרעיון הזה צעד נוסף. נניח שהכלי לא נשבר לרסיסים, אלא נפער נקב בדופנו. ההלכה היא שנקב שרחבו פוסל את הכלי מן התפקיד שלשמו נעשה נחשב שבירה ממש: מבחינה הלכתית רואים את הכלי כשבור, ואין לטומאה בו אחיזה כלל. מה שנותר לברר, וזה בדיוק מה שהמשנה באה ללמד, הוא מה גודלו של נקב כזה, ומסתבר שהדבר תלוי במה שהכלי נועד להכיל.
כלי העשוי לאוכלין
"שיעור כלי חרס לטהר": זהו שיעור הנקב הפוטר כלי חרס מן הטומאה. "העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים": כלי שנעשה להחזיק בו אוכל נטהר משיתרחב הנקב כדי שתיפול בו זית.
ושים לב עד כמה הדבר מרחיק לכת. אף אם דרכו של הכלי הזה להכיל מאכלים גדולים מזיתים הרבה, כגון אגוזים או תאנים, עדיין הנקב כשיעור זית הוא השיעור הקובע. משנפער בו נקב בגודל כזה, נחשב הכלי כמי שאינו ראוי לשימוש אף לאותם מאכלים גדולים שהוא מחזיק, והרי הוא טהור.
כלי העשוי למשקין
"העשוי למשקין שיעורו במשקין": כלי שנעשה להחזיק בו משקים, שיעורו נמדד במשקים. ברגע שהנקב גדול עד שאין הכלי יכול עוד לעצור בתוכו את משקהו, די בכך לטהרו. ומובן שזהו נקב קטן בהרבה מן הנקב הנדרש באוכלין, שהרי המשקה זולג מפתח שחתיכת אוכל מוצקה לא תיכנס בו לעולם.
כלי העשוי לכך ולכך
"העשוי לכך ולכך": ומה בכלי שנעשה לשני השימושים גם יחד, לאוכלין ולמשקין, כגון קדרה? פוסקת המשנה, "מטילין אותו לחומרו בזיתים": מטילים עליו את החמור משני השיעורים, כלומר את שיעור הזיתים.
נמצא למעשה, שהנקב הקטן שכבר היה פוטר כלי של משקין אינו משנה בכלי הזה מאומה. מעמדו הקודם נמשך, ואם קיבל טומאה עדיין הוא נושא אותה, עד שיתרחב הפתח כדי שתיפול בו זית. החומרא היא הקובעת כאן, והכלי אוחז בטומאתו עד שיגיע הנקב לשיעור הגדול.