אנו פותחים את הפרק העשרים ותשעה במסכת כלים, משנה א', הפותחת במילים "נימי הסדין". פרק זה עוסק ביַדות של בגדים וביַדות של כלים.
הדוגמה הפשוטה ביותר ליַד של כלי היא ידית של סיר: אדם אוחז בידית ומניח את הסיר על האש. השאלה היא עד כמה נחשבת הידית חלק מן הסיר, כך שאם הסיר טמא - אף הידית טמאה; והאם יש נקודה המרוחקת מן הסיר עד כדי כך שאותו חלק של הידית אינו מקבל טומאה מחמת חיבורו אליו. פרק זה עוסק במצב מסוג זה, אלא שתחילתו אינה בכלים אלא בפריטי לבוש שונים.
"נימי הסדין והסודרין והתרטין והפליון של ראש - שש אצבעות":
"נימי הסדין" - החוטים הבולטים מן הסדין. בעת אריגת החומר, חוטי השתי (החוטים האנכיים) בולטים בקצה הסדין, ומשאירים אותם כך במכוון משום שהדבר נחשב נאה - סדין שיוצאות ממנו ציציות קטנות.
"והסודרין" - מין מטפחת ראש, שאף ממנה יוצאים חוטים, סרטים ופיסות בד.
"והתרטין" - מין כובע שיש לו מיתרים או חוטים הבולטים מגופו העיקרי, מן הכיפה עצמה.
"והפליון של ראש" - אף הוא מין מטפחת שהנשים חובשות על ראשן.
בכל הבגדים הללו השיעור הוא שש אצבעות, כלומר שש ברוחב אצבע (ובקירוב, רוחב אצבע כשיעור אינץ'). כל עוד החוטים משתרעים עד שיעור זה - הם נחשבים חיבור לבגד, ואם הבגד טמא אף הם טמאים. אך אם הם משתרעים מעבר לשש אצבעות, אותו חלק שמעבר לשיעור אינו נחשב מחובר לסדין, לסודר או לכובע, ואם הבגד נטמא - החוטים שמעבר לשש אצבעות אינם טמאים.
"של אפקרסין - עשר":
אפקרסין הוא מין בגד תחתון הפתוח מלמעלה, וכשאדם לובשו קושר את חלקו העליון ומהדקו. בבגד מסוג זה השיעור הוא עשר: החוטים היוצאים ממנו נחשבים חיבור לבגד עצמו וטמאים עמו, עד עשר אצבעות.
"נימי סגוס והרדיד והחלוק והטלית - שלוש אצבעות":
"סגוס" - מין מעיל העשוי צמר עבה מאוד.
"הרדיד" - צעיף שהנשים לובשות.
"החלוק" - מין כותונת.
"הטלית" - טלית.
החוטים הבולטים מפריטים אלו נחשבים חיבור עד שלוש אצבעות בלבד.
"נימי כיפה של זקנה וגומדין של ערביין וכולכין ופונדא ומעפורת ופרגוד - כל שהן":
"כיפה של זקנה" - הכובע שנשים מבוגרות לובשות.
"גומדין של ערביין" - חפץ דמוי צעיף שהערבים היו לובשים בימות הקור.
"כולכין" - פריט לבוש העשוי שיער עזים ארוך ארוג.
"פונדא" - חגורה חלולה שבתוכה כיס קטן שניתן להניח בו כסף.
"מעפורת" - מין מצנפת הנכרכת סביב הראש.
"פרגוד" - וילון מסוג כלשהו. ויש אומרים שזוהי גלימה חיצונית הנלבשת מעל הבגדים ומרוקמת באופן מפואר.
בכל הפריטים הללו הנימין הן "כל שהן": בכל שיעור שיבלטו החוטים משפת הבגד - הם נחשבים חיבור, ואם הפריט עצמו טמא, אף הנימין הבולטות ממנו טמאות, ואפילו הן משתרעות עשר אצבעות או עשרים אצבעות מגוף הבגד.
לסיכום: המשנה קבעה ארבעה שיעורים לנימין הבולטות מן הבגדים: שש אצבעות בסדין, בסודרין, בתרטין ובפליון של ראש; עשר באפקרסין; שלוש אצבעות בסגוס, ברדיד, בחלוק ובטלית; וכל שהן בכיפה של זקנה, בגומדין של ערביין, בכולכין, בפונדא, במעפורת ובפרגוד.
בכך פתחנו את הפרק העשרים ותשעה וסיימנו את המשנה הראשונה שבו.