כלים, פרק כ"ח, משנה א. המשנה חוזרת לנושא שנמשך לאורך המסכת כולה: מהו השיעור הקטן ביותר שצריך להיות בפיסת בגד כדי שתהא ראויה לקבל טומאה בכלל, ומה דינה של מטלית שהוסבה לשימוש חדש.
שני שיעורים צריכים להיות ברורים לפני שאפשר להבין את המשנה. בגד או פיסת אריג שעתידים לקבל טומאת מדרס, היינו הטומאה הבאה מכוח ישיבה או דריכה של זב וכיוצא בו, צריכים להיות לפחות שלושה טפחים על שלושה טפחים. לשאר סוגי הטומאות די בפיסה קטנה בהרבה: שלוש אצבעות על שלוש אצבעות.
מטלית שנתחבה לתוך כדור
המשנה פותחת במטלית קטנה: "שלוש על שלוש", פיסת אריג של שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, "שנתנה בכדור", שנדחקה לתוך כדור. הילדים באותם ימים שיחקו בכדור שהיה עשוי מקליפה חיצונית שנדחסה במלית: שיער או שיירי חומרים שונים. המטלית הקטנה שלנו שימשה בדיוק לצורך זה, מלית בתוך הקליפה.
מיד לאחר מכן באה אפשרות שנייה. במקום לשמש כמלית, המטלית עצמה נעשית הכדור: "או שעשאה כדור", "בפני עצמה". גוללים אותה, תופרים אותה וקובעים לה צורה שמעתה אין לה תפקיד אלא להיות כדור.
בשני המקרים האלה הדין הוא "טהורה": המטלית אינה מקבלת טומאה. פיסה קטנה כזו מאבדת את החשיבות שהיתה לה כבגד ברגע שנעשתה מלית או נכרכה לכדור. אין זו עוד מטלית אלא חומר מילוי או צעצוע.
מטלית גדולה שנתנה בכדור
עתה עוברת המשנה למטלית גדולה: "אבל שלושה על שלושה", אריג של שלושה טפחים על שלושה טפחים, "שנתנו בכדור, טמא", שנדחס למלית של כדור, והרי הוא מקבל טומאה. כל סוגי הטומאה חלים עליו, ובכללם טומאת מדרס. אריג בשיעור כזה חשוב מכדי שיירד ממעלתו רק משום שבעליו השתמש בו כמלית; הוא נשאר מטלית לכל דבר, ושיעורו עומד במקומו.
אותה מטלית שנעשתה כדור
המקרה האחרון: "עשאו כדור בפני עצמו", אותה מטלית של שלושה טפחים על שלושה טפחים לא שימשה מלית אלא נעשתה היא עצמה הכדור, נגללה ונתפרה לצורתו. כאן הדין הוא "טהור", והמשנה נותנת את הטעם: "מפני שהתפר ממעטו", שהתפירה מקטינה אותו. לא חשיבותה של המטלית נפגעה, אלא מידותיה. כינוס האריג בתפרים מצמצם אותו, עד שאין בו עוד שלושה טפחים שלמים על שלושה טפחים, ובלא שיעור זה אין טומאת מדרס חלה.
נמצאנו למדים שבכל מטלית שהוסבה לשימוש חדש יש לבדוק שני דברים: אם הפיסה גדולה דיה כדי לשמור על מעלתה כבגד למרות תפקידה החדש, ואם מעשה ההסבה עצמו לא מיעט אותה מן השיעור שהטומאה צריכה לו.