כלים, פרק כ"ז, משנה א. במשנה זו אנו פותחים שורה של פרקים העוסקים בטומאת בגד, כלומר בטומאת אריג. כשהמשנה מדברת על בגד כוונתה לאריג שחוטיו שזורים וארוגים זה בזה, בין שחומרו צמר הבא מן הכבשים, בין שהוא סיבים הבאים מן הצמחים, ובין שהוא משי. גם הלבד, אף שסיביו דחוקים ולחוצים זה בזה ואינם ארוגים, נחשב סוג של בגד.
המשנה פותחת ומדרגת חמישה חומרים לפי מספר הדרכים שבהן כל אחד מהם נכנס לכלל טומאה: "הבגד מיטמא משום חמישה שמות", כלומר הבגד נטמא מחמישה טעמים שונים; "השק משום ארבעה", השק מארבעה; "העור משום שלושה", העור משלושה; "העץ משום שניים", העץ משניים; "וכלי חרס משום אחד", וכלי חרס מטעם אחד בלבד. אחר כך המשנה עוברת על הרשימה אחת לאחת, ואנו נלך בעקבותיה, אלא שנתחיל מתחתית הסולם ונעלה מעלה.
חרס: רק מחמת בית קיבול
לכלי חרס דרך אחת בלבד להיכנס לכלל טומאה, והמשנה נוקבת בשמה: "משום כלי קיבול", מחמת כך שהוא מחזיק דבר בתוכו. אם לא נעשה החרס עם חלל שיכול להכיל משהו, אין הוא נחשב כלי כלל לענייננו. המשנה מנסחת את הכלל בחריפות לגבי חרס: "כל שאין לו תוך", כל שאין בו חלל פנימי, "אין לו אחוריים", אין לצדו החיצוני חשיבות. ודאי שאין המשנה מכחישה שיש לחרס כזה גב פיזי; היא מכחישה שיש לגב הזה משקל הלכתי. חרס שאינו מכיל דבר עומד לגמרי מחוץ להישג ידה של הטומאה, ולכן כשדבר טמא נוגע בפניו החיצוניים, החרס נשאר כשהיה.
עץ: בית קיבול ומושב
בעץ, ממשיכה המשנה, "מוסף עליו", נוסף לו דבר: מלבד הדרך האחת הפתוחה לפני החרס, כלי עץ נכנס לכלל טומאה גם בדרך שנייה, "משום מושב". מושב הוא כל דבר שאדם מניח עליו את כובד גופו, ספסל או מסגרת מיטה, ובתפקיד הזה מקבל העץ טומאה גם כשאין דבר מוחזק בתוכו.
המשנה מביאה דוגמה שנייה לרוחב קבלת הטומאה שבעץ: "וכן טבלה שאין לה לזבז", טס שטוח שאין שפה מקיפה את שוליו. טבלה כזו אינה יכולה לשמש בית קיבול, שהרי אין דבר שימנע ממה שעליה להישמט ולהתגלגל. ואף על פי כן, "בכלי עץ טמאה, ובכלי חרס טהורה". עשויה עץ, היא מקבלת טומאה, שכן אף בלי דפנות עדיין יש לה תפקיד של נשיאת דברים המונחים עליה. עשויה חרס, היא טהורה, שהחרס, כפי שראינו, צריך להכיל בפועל כדי לקבל טומאה. ובקצרה: חרס, רק כבית קיבול; עץ, כבית קיבול וגם כדבר הנושא עליו חפצים או את כובד גופו של אדם.
עור: אף משום אוהל
העור עומד בשלב הבא, למעלה מן העץ וממילא גם למעלה מן החרס. על כל השמות שנמנו כבר מוסיפה המשנה בעור שם אחד נוסף: "משום אוהלים", מחמת אוהלים. עור הפרוס כחלק מן הכיסוי הנמתח מעל המת מקבל טומאה דווקא מכוח תפקידו כאוהל.
שק: אף משום אריג
השק עולה מדרגה נוספת, ונושא שם רביעי לצד שלושת השמות של העור: בשק מוסיפה המשנה את הקטגוריה של "אריג", דבר ארוג. השוואה מבררת את ההבדל. חתוך את העור לרצועות דקות וארוג אותן זו בזו, ומה שיצא מתחת ידך איבד את מעמדו ככלי, ואין הטומאה נאחזת בו מחמת זה. בשק ההיפך הוא הנכון: חתוך אותו לרצועות, ארוג את הרצועות בחזרה לאריג, ומה שבידך הוא עדיין כלי ועדיין מקבל טומאה.
בגד: אפילו שלוש על שלוש
בראש הרשימה עומד הבגד, הנושא שם חמישי מעל ארבעת השמות של השק: בבגד מוסיפה המשנה "שלוש על שלוש". פיסת אריג שמידתה שלוש אצבעות על שלוש אצבעות כבר ראויה לקבל טומאה, קטנה ככל שתהיה. כל שאר החומרים שברשימה צריכים תחילה להיות כלי ממש, בעל מידה ובעל ייעוד, קודם שתשרה עליהם טומאה, ואילו הבגד נאחז בטומאה כבר בשלוש אצבעות על שלוש אצבעות בלבד.
המשנה פרסה אם כן סולם מדורג: כלי חרס בתחתיתו עם דרך אחת של קבלת טומאה, והבגד בראשו עם חמש, כשכל חומר יורש את הקטגוריות של החומר שמתחתיו ומוסיף עליהן אחת משלו. מסגרת זו תוליך אותנו לאורך הפרקים הבאים.