כלים, פרק כ"ה, משנה א'. המשנה שלפנינו פותחת בגזירת חכמים הידועה בשם אחוריים ותוך, כלומר צדו החיצון של הכלי וצדו הפנימי. גזירה זו מלמדת שמדברי חכמים, כאשר מדובר במשקה טמא, האחוריים של הכלי והתוך שלו נחשבים לשני אזורים נפרדים, ולכל אחד מהם דין לעצמו.
ולמעשה, למה הכוונה? אם המשקה הטמא נגע בתוך הכלי, הטומאה מתפשטת בכלי כולו, ובכלל זה באחוריים. אבל אם המשקה נח על האחוריים בלבד, הטומאה נעצרת שם: רק אותו צד חיצון נטמא, והתוך של הכלי נשאר טהור.
אילו כלים כלולים בדין
המשנה נפתחת בכלל רחב הכולל את הכול: "כל הכלים", כל הכלים, "יש להם אחוריים ותוך", נוהג בהם החילוק שבין אחוריים לתוך. במעשה, טומאת משקה שנחה על הצד החיצון מוגבלת לאותו צד, והצד הפנימי אינו נטמא כלל.
לאחר מכן מונה המשנה דוגמאות: "כגון הכרים והכסתות והשקים והמרצופין", כגון כרים, כסתות, שקים ומרצופין (שקי אריזה גדולים). המשותף לכל אלה הוא שאפשר להפוך אותם מבפנים לחוץ; אין שום דבר קבוע במבנה שלהם שקובע איזה צד פונה כלפי חוץ. ואף על פי כן סובר רבי יהודה שהאחוריים והתוך נחשבים לשני חלקים נפרדים לעניין גזירה זו.
רבי מאיר: רק כשיש תובראות
רבי מאיר מצמצם את הדין במידה ניכרת. הוא אומר: "כל שיש לו תובראות", כל אחד מן הכלים הללו שיש בו תובראות, ורק הוא, "יש לו אחוריים ותוך", נכלל בדין אחוריים ותוך. תובראות הן לולאות, כעין הלולאות שבחגורה, שהיו תופרים אותן על צדו החיצון של הכר או של השק; היו משחילים בהן חוט ומהדקים אותו, כך שהכלי נסגר ומה שהיה מונח בתוכו נשמר במקומו.
ההיגיון פשוט. כלי שיש בו לולאות ישתמשו בו תמיד כשהלולאות פונות כלפי חוץ, ולפיכך לעולם לא יהפכו אותו מבפנים לחוץ. האחוריים שלו הם אחוריים לעולם והתוך שלו הוא תוך לעולם, ולכן יש טעם לדבר בו על "אחוריים" ועל "תוך" שדיניהם נפרדים.
ומכאן הוא ממשיך לצדו האחר של הכלל: "וכל שאין לו תובראות", וכל אחד מהם שאין בו לולאות, "אין לו אחוריים ותוך", יוצא לגמרי מכלל טומאה זו של דברי חכמים. כלי כזה אפשר להפוך בכל עת שבעליו רוצה, ולפיכך אין אחד מצדדיו אחוריים באמת ואין אחד מהם תוך באמת, ולא נשאר לגזירה על מה שתחול.
כלים שטוחים: השולחן, הדולבקי והטבלה
מכלי הבד והעור עוברת המשנה לסוג אחר של כלים: "השולחן והדולבקי", שולחן אכילה ודולבקי, שהיה מעמד קטן יותר שהשתמשו בו להגשה. עליהם פוסקת המשנה "יש להם אחוריים ותוך", שאף הם בכלל דין אחוריים ותוך, ומוסיפה "דברי רבי יהודה", לציין שזו שיטתו של רבי יהודה. הדין מפתיע, שהרי השולחן שטוח ואינו מכיל דבר, ולכאורה אין לו תוך כלל. אלא שרבי יהודה מבין שפניו העליונים משמשים כתוך, שכן זה הצד שכל מה שמונח עליו נח עליו, ופניו התחתונים ממלאים את תפקיד האחוריים.
רבי מאיר משיב: "אין להם אחוריים", אין לשולחנות "אחוריים" במשמעות זו, וגזירת אחוריים ותוך אינה חלה עליהם. שטוחים הם, ואינם עושים בית קיבול, ולכן אין שום יסוד לחלק אותם לשני חלקים שדיניהם שונים.
המשנה מסיימת במקרה מקביל: "וכן טבלה שאין לה לזבז", וכן נחלקו בטבלה שאין לה לזבז (מסגרת בשוליה). כיוון שאין לה לזבז, אין הטבלה מחזיקה דבר בתוכה, ואין לה תוך ואחוריים מטבע ברייתה. רבי יהודה יאמר שפניה העליונים נחשבים לתוך ופניה התחתונים לאחוריים, ולפיכך דין אחוריים ותוך חל עליה. ורבי מאיר סובר שאין זה אלא כלי שאין לו אחוריים ואין לו תוך, והגזירה אינה נוגעת בו כלל.