כלים, פרק כ"ג, משנה א. המשנה עוסקת בכלי עור שדבר מה דחוס בתוכם, ושואלת שאלה פשוטה אך חדה: כשכלי העור טמא, האם הטומאה מגיעה גם למילוי? התשובה תלויה בפרט אחד: האם המילוי רק מונח בתוך הכלי, או שנתפר עמו ונעשה עמו חתיכה אחת?
המשנה פותחת ברשימת כלים כאלה: "הכדור והאימום". הכדור הוא כדור של עור הממולא בבלואי בגדים או בשׂער; העור הוא המעטפת החיצונית, והחומר הרך שבתוכו נותן לו את צורתו ואת קפיצותו. האימום הוא דפוס של סנדלר, תבנית עור ממולאת בצורת רגל. האומן היה בונה את הנעל סביבה, כדי שהנעל המוגמרת תקבל את צורת הדפוס. בשני המקרים לפנינו כלי עור המחזיק בתוכו פיסות בד או שׂער כמילוי.
הרשימה נמשכת: "והקמיע והתפילין שנקרעו". קמיע הוא כיס עור קטן שבתוכו כתב, שיש בו לדעתם סגולה לרפא את האדם או לעזור לו. גם כאן העור משמש נרתיק למה שמונח בתוכו. והתפילין, כמובן, הם בתים של עור שבתוכם נתונות פרשיות של קלף. בכל אלה מדברת המשנה במקרה שהכלי נטמא תחילה ואחר כך נקרע, כך שמה שהיה בתוכו פתוח ומגולה עתה למגע.
הקרע שמדובר בו הוא קרע קטן. אין זה קלקול שמאבד את הכלי ומשאירו בלא שימוש כלל; אילו כך היה, היה הכלי מאבד את תורת כלי לגמרי ולא היה יכול עוד לקבל טומאה. וכיוון שאינו קרוע אלא במקצת, הוא נשאר כלי ונשארת בו טומאתו.
ההלכה: "הנוגע בהן טמא". הנוגע בהם, כלומר הנוגע במעטפת העור עצמה, נטמא, שהרי נגע בכלי עור טמא. המשנה מדברת בכלי עור שנטמאו במת, ובכך מעמדם חמור, אב הטומאה, ובמעמד זה הם יכולים לטמא אדם הנוגע בהם.
"ובמה שבתוכן טהור". אבל הנוגע במה שבתוכם נשאר טהור. המילוי, הבלואים, השׂער, הכתב, לא חובר מעולם למעטפת החיצונית. הוא רק שוכן בתוך הכלי והכלי מחזיקו במקומו, ולא יותר. וכיוון שהוא דבר נפרד ואינו חלק מן הכלי הטמא, הנוגע בו אינו נטמא.
סוף המשנה מעמיד את הניגוד. היא פונה לאוכף, מרדעת של עור המונחת על גב הבהמה, שגם היא דחוסה במילוי: "האוכף שנקרע", אוכף שנפתח וקרוע לאחר שכבר נטמא, ומילויו מגולה. כאן ההלכה היא "הנוגע במה שבתוכו טמא": כל המטפל במילוי שבתוכו נטמא. המשנה נותנת מיד את הטעם, "מפני שהתפר מחברו", לפי שהתפר מאחד את שניהם לאחד. באוכף המילוי תפור ישר אל תוך העור, ואין לפנינו בית קיבול ובתוכו דבר עומד בפני עצמו, אלא חתיכה אחת. משנעשה המילוי חלק מן העור, הוא נושא את טומאת העור, וכל הבא במגע עמו טמא. וממילא, גם הנוגע בעור האוכף עצמו נטמא.
הכלל היוצא מכאן ברור. תוכן שרק הונח בתוך הכלי נשאר דבר בפני עצמו ונשאר טהור אף כשהכלי שסביבו הוא אב הטומאה. תוכן שנתפר אל הכלי אינו תוכן כלל; הוא חלק מן הכלי, ושותף לטומאתו לכל דבר.