כלים, פרק כ״ב, משנה א. הפרק הזה פונה אל כלי הבית, הרהיטים, ופותח בשולחן. כדי להבין את המשנה צריך להקדים כלל אחד.
כלי עץ אינו מקבל טומאה אלא אם כן יש בו בית קיבול, מקום שאפשר להכיל בו דבר. לוח עץ פשוט, שאין בו מה להכיל, אינו מן הכלים שמקבלים טומאה מן התורה. ואף על פי כן שולחן של עץ כן נטמא, מדרבנן, מפני שכל עשייתו של השולחן היא כדי שיהיו הדברים מונחים עליו. במובן מסוים הוא ממלא תפקיד של כלי קיבול: שטח פניו אוחז ומחזיק כל מה שמניחים עליו. די בכך שחכמים נתנו לו דין כלי המקבל טומאה.
המקרה שבמשנה
מכיוון שמעמדו של השולחן תלוי ביכולתו לאחוז את האוכל, מתעוררת מיד השאלה מה יהיה אם השולחן השתנה. אם שטח פניו ניזוק, או שאינו עוד שטח העץ המקורי, האם הוא נשאר במעמדו הראשון? בזה בדיוק עוסקת המשנה שלנו.
״השולחן והדולפקי שנפחתו״: המשנה מדברת בשני כלים. השולחן הוא השולחן הרגיל שאוכלים עליו. הדולפקי הוא מעין טס או לוח הגשה שמשמש לצדו: מסדרים עליו את המאכלים ואחר כך מביאים אותם אל השולחן העיקרי. שניהם, אומרת המשנה, נפחתו, כלומר נשברו מהם חלקים ואבדו.
״או שחיפן בשיש״: או לחילופין לא נשברו כלל, אלא שחלקים משטח פניהם צופו וכוסו בשיש, כך שאין העץ המקורי מגולה שם עוד.
״ושייר בהם מקום הנחת הכוסות״: בשני המקרים נשתייר משטח העץ המקורי, מן החלק שלא נשבר ולא נתכסה, שיעור מקום שאפשר להניח בו את הכוסות שמהן שותים.
״טמאין״: במקרה כזה השולחן והדולפקי נשארים מקבלים טומאה. כל זמן שחלק בעל משמעות משטח העץ המקורי עדיין ממלא את ייעודו הראשון, לא איבד הכלי את זהותו. הוא ממשיך להיות אותו שולחן שהיה, ונשאר בדינו ככלי עץ המקבל טומאה.
השיעור של רבי יהודה
״רבי יהודה אומר, מקום הנחת החתיכות״. רבי יהודה אינו מסתפק במקום לכוסות בלבד. לדעתו צריך שהשטח שנשתייר יהיה יכול להחזיק את החתיכות, כלומר חתיכות של בשר ושל פת, נוסף על הכוסות.
הסברא שמאחורי שיטתו: כל תוקפו של השולחן ככלי בא מתפקידו לאחוז את האוכל. מקום לכמה כוסות קטנות עדיין אינו עושה אותו שולחן. רק כאשר השטח שנשאר יכול למלא את תפקידו האמיתי של שולחן, לשאת את המאכל עצמו, נשארת בכלי הזהות שהייתה לו קודם שנפחת או שחופה, ועמה גם היכולת לקבל טומאה.