כלים, פרק כ״א, משנה א. המשנה הזאת מכניסה אותנו לבית מלאכתו של האורג. כדי לעקוב אחריה צריך קודם כל לצייר לעצמנו כיצד נוצר בד, ואחר כך כיצד הנול מאפשר את העבודה הזאת.
כיצד אורגים בד
אורג שרוצה להגיע ליריעת בד מוגמרת מתחיל ממערך של חוטים מתוחים במקביל זה לזה. אלה חוטי השתי, החוטים הנמשכים לאורך. אחר כך הוא לוקח חוט נודד אחד, הערב, ומעביר אותו לרוחבם: מעל חוט אחד ומתחת לחוט הבא, חוט אחר חוט, עד סוף השורה. בקצה השורה הוא מסתובב ומחזיר אותו בכיוון ההפוך. שורה אחר שורה נוצרת שזירה מוצלבת, מהדקים אותה, והתוצאה היא בד ארוג. בקצרה: חלק מן החוטים נמשכים לאורך (השתי) וחוט אחד ממשיך לנוע הלוך ושוב לרוחב (הערב).
הנול הוא מה שהופך את כל זה למעשי. בשני קצותיה הנגדיים של מסגרת גדולה מצויים שני גלילים כבדים, ועליהם כרוכים חוטי השתי. בין הגלילים נמצאים הניריים, ובכל אחד מהם טבעות האוחזות את חוטי השתי: ניר אחד אוחז את החוטים האי זוגיים והשני את הזוגיים. בהרמת ניר אחד מגביה האורג בבת אחת כל חוט שני של השתי, וחוט הערב יכול לעבור ישר ביניהם. יש בנול עוד חלקים אחדים, והמשנה תמנה אותם בהרחבה.
שאלת המשנה
השאלה שהמשנה עוסקת בה היא זו: בשעה שהיריעה עדיין נמצאת על הנול, האם חלקי הנול השונים נחשבים חלק מן היריעה? ההשלכה המעשית היא לענייני טומאה. אם חלק מסוים נחשב מחובר לבד, הרי כשהבד טמא נגרר גם החלק אחר טומאתו, והנוגע בו כנוגע בבד. ואם אינו נחשב מחובר, החלק נשאר טהור גם בשעה שהבד טמא, ואין הטומאה עוברת ביניהם לא לכאן ולא לכאן.
החלקים שאינם חיבור
המשנה פותחת: "הנוגע בכובד העליון ובכובד התחתון", הנוגע בגליל העליון או בגליל התחתון. הכובד העליון הוא הקדמי, שעליו נכרך הבד המוגמר במהלך העבודה; הכובד התחתון הוא זה שמאחור, ובו חוטי השתי שעדיין לא נארגו.
"ובנירים", ובחוטים המגביהים את חוטי השתי בשעת האריגה. "ובקירוס", הוא הקנה, מסרק משובץ במסגרת שבו מהדקים את חוט הערב היטב למקומו לאחר כל העברה.
"ובחוט שהעביר על גבי הארגמן", חוט שהאורג פרש על צמר הארגמן. צמר ארגמן היה יקר מאוד, ולכן כשעבד בו האורג היה מעביר עליו חוטים לכיסוי, שלא יתלכלך בשעת האריגה. חוטים אלו אינם נתפרים ואינם נקשרים לצמר הארגמן, אלא מונחים עליו בלבד.
"ובעידה שאינה עתידה להחזירה", חתיכת בד צבועה שהאורג שילב בין חוטי השתי אך אין בדעתו להשאיר אותה במקומה. הוא רצה נגיעה של צבע בשעת העבודה, והחתיכה תוסר לאחר שתמלא את תפקידה.
בכל המקרים האלה הדין הוא טהור. אף אחד מן הדברים האלה אינו נחשב מחובר ליריעה הנארגת על הנול. כולם עתידים להיפרד ממנה. לפיכך, גם אם הבד עצמו טמא, הנוגע באחד מהם נשאר טהור. וכן להיפך: אם הבד טהור ואדם טמא נגע באחד מן הדברים האלה, רק הדבר שנגע בו נטמא, והבד לא.
החלקים שהם חיבור
עכשיו עוברת המשנה לרשימה ההפוכה. "בנפש המסכת", הנוגע בחוט הערב של האריגה לאחר שכבר הועבר בין חוטי השתי. "ובשתי העומד", השתי העומד, החוטים המתוחים בין הגלילים והמוכנים להיארג אל תוך הבד.
"ובכפול שהעביר על גבי הארגמן", והבד הכפול הפרוש על צמר הארגמן. גם כאן המטרה היא להגן על אותו צמר יקר, אבל ההבדל מכריע: הכיסוי הזה אינו מונח עליו בלבד אלא תפור אליו.
"ובעידה שהיא עתידה להחזירה", חתיכת בד צבועה שהאורג שילב בבד ובדעתו להשאיר אותה שם לתמיד, כך שתהיה חלק מן המוצר המוגמר.
כל אלה נחשבים מחוברים לבד, והדין הוא טמא. אם הבד הארוג טמא, הנוגע באחד מהם נטמא אף הוא, שכן הם חלק בלתי נפרד מן הבד הנעשה. וכן להיפך: אם אדם טמא נגע באחד מהם, נטמא עמהם גם הבד עצמו.
הצמר שעל האימה
מן האריגה עוברת המשנה לטווייה. האימה היא הכלי שאוחז את הצמר שאינו טווי בשעה שהטווה עובד. "הנוגע בצמר שעל האימה", הנוגע בצמר שעל האימה, כלי בצורת מוט שהצמר הלא טווי כרוך עליו. "ובאשוויה", והצמר שעל האשוויה, כלי בצורת משולש, שאף עליו כרוך צמר.
הדין הוא טהור. הצמר רק כרוך סביב הכלים האלה ואינו מהודק אליהם. לפיכך אינו נחשב חיבור להם לעניין טומאה, והנוגע באחד מהם אינו מוליך טומאה לשני.
הכוש והפיקה
לסיום דנה המשנה בכוש, שכבר פגשנו אותו קודם במסכת. הוא מורכב ממוט ומפיקה, היא המשקולת; בפיקה יש נקב שאליו מכניסים את המוט, ושניהם נקשרים יחד. השאלה היא אם המוט והפיקה נחשבים יחידה אחת מחוברת לעניין טומאה.
"הנוגע בפיקה", הנוגע בפיקה של כוש טמא. ופוסקת המשנה: "עד שלא פרעה, טמא", כל זמן שלא התיר את הקשר, הנוגע בפיקה טמא, שהרי שניהם קשורים יחד ונחשבים כגוף אחד.
"משפרעה, טהור." משהתיר את הקשר, טהור. אף שהפיקה עשויה עדיין לשבת על המוט, היא אינה קשורה אליו יותר, ומשהותר הקשר אנו רואים את שניהם כמופרדים ולא כישות אחת. לפיכך, גם אם הכוש טמא, לא הפיקה ולא הנוגע בה נטמאים.
החוט העובר בכל המשנה כולה הוא עיקרון אחד: מה שעתיד להישאר חלק מן המוצר המוגמר, או שמחובר אליו באמת, שותף לו במעמדו לעניין טומאה, ומה שרק מונח לצד המלאכה ויוסר בסיומה עומד בפני עצמו.