כלים, פרק כ, משנה א. המשנה עוסקת בכלים הממלאים שני תפקידים בעת ובעונה אחת: הם כלי קיבול, עשויים להחזיק דברים בתוכם, והם גם מן החפצים שאדם שוכב או יושב עליהם. בשל התפקיד הכפול הזה פתוחים לפניהם שני מסלולי טומאה נפרדים. הם מקבלים טומאה בדרך הרגילה, במגע בדבר טמא, והם מקבלים גם טומאת מדרס, הטומאה הנתפסת בדבר המיוחד לשכיבה ולישיבה.
המשנה פותחת: "הכרים והכסתות והשקים והמרצופין", כרים וכסתות, שקים ומרצופים (שקי אריגה גדולים לאריזה). כל אחד מאלה הוא כלי קיבול מסוג כלשהו, וכל אחד מהם הוא גם דבר שבני אדם נשכבים או יושבים עליו. "שנפחתו", אם נתקלקלו עד שאינם יכולים עוד לשמש כלי קיבול, "הרי אלו טמאין מדרס", ובכל זאת הם נשארים ראויים לקבל טומאת מדרס. תפקיד הקיבול תם, ולפיכך טומאה במגע בדבר טמא אינה נתפסת בהם עוד. אבל אדם עדיין יכול לשבת או לשכב עליהם בדיוק כמקודם, ושימוש זה לבדו מעמיד אותם בגדר מדרס.
מכאן פונה המשנה לרשימת כלים שהמידה היא הקובעת בהם. "הקלסטר ארבעת קבין", סל מאכל לבהמות המחזיק ארבעה קבין; "התורמל חמשת קבין", תרמיל של רועים המחזיק חמישה קבין; "הכריתית סאה", שק עור קטן המחזיק סאה; "החמת של שבעת קבין", נוד עור למים המחזיק שבעה קבין. כשכלים אלו הם בשיעורים הללו או גדולים מהם, הם טמאים מדרס.
מדוע המידה כה מכריעה? מפני שבשיעורים אלו הכלי ממלא ממש את התפקיד שנעשה לשמו, ובצד התפקיד הזה בני אדם גם מתיישבים עליו ונחים. כלי בגודל כזה ממלאים אותו, סוגרים אותו ומעמידים אותו במקומו, ואדם נוח לו לשבת או לשכב עליו. אבל אם הוא קטן מן השיעור הנקוב, שוב אין הכלי יכול לעשות את מלאכתו המיועדת. סל מאכל שאינו מחזיק ארבעה קבין אינו יכול להאכיל את הבהמות כראוי; תרמיל רועים קטן מחמישה קבין לא יכיל את צידתו. כלי כזה נעשה בסופו של דבר כלי לאחסון דברים קטנים בבית, וכלי הבית נצרכים תמיד, ולכן פותחים את הכלי שוב ושוב. ואין אדם נשכב על דבר שהוא נאלץ לקום מעליו כל הזמן. שימוש כזה פשוט אינו נוצר, ולפיכך כלי הפחות מן השיעור האמור אינו טמא מדרס.
"רבי יהודה אומר: אף הרפסה והמזודה כל שהן, הרי אלו טמאין מדרס." רבי יהודה סובר שהרפסה, תרמיל שנושאים בו בשמים, והמזודה, ילקוט שאדם לוקח עמו לדרך, טמאים מדרס בכל שיעור שיהיו, ואפילו הקטנים שבהם. וטעמו, שבני אדם אכן נשכבים על שקים כאלה. תנא קמא חולק: הדברים הנארזים בשקים אלה מתמסמסים ונמחצים בקלות, ולפיכך אדם נזהר שלא להטיל עליהם את כל כובד גופו ולקלקל את התכולה, ומשום כך אין הם נכנסים כלל לגדר מדרס.
המשנה חותמת בהלכה החלה על כל הרשימה: "וכולן שנפחתו, טהורין." כל אחד מכלים אלו, סל המאכל, תרמיל הרועים, שק העור והנוד, שנתקלקל עד שאינו יכול עוד להחזיק את מה שהוא מיועד להחזיק, טהור ואינו מקבל טומאה כלל. והמשנה נותנת את הטעם: "מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה", כיוון שבטל התפקיד העיקרי, בטל עמו גם התפקיד הטפל. בכלים אלו הקיבול הוא השימוש העיקרי, והשכיבה עליהם אינה אלא שימוש נלווה וטפל. ומשנעלם השימוש העיקרי כליל, לא נשאר דבר שיישא גם את השימוש הטפל. חפץ כזה הוא פשוט כלי שבור, ואין שום צורת טומאה, לא טומאת מגע ולא טומאת מדרס, חלה עליו עוד.