כלים פרק ב, משנה א: טומאת כלי עץ, עור, עצם, זכוכית וחרס

כלים, פרק ב, משנה א. התורה מלמדת שהכלים מקבלים טומאה, בין מאדם טמא ובין מדבר טמא. כלי אינו נטמא אלא ממקור טומאה גבוה: מאב הטומאה או מאבי אבות הטומאה. אבל אופן קבלת הטומאה, ואיזו טומאה נושא הכלי, תלויים כל כולם בחומר שממנו נעשה הכלי.

משנה זו היא השער לחטיבה הגדולה הבאה במסכת. שמונת הפרקים הבאים עוסקים בעיקרם בכלי חרס, הנבדלים מכל שאר הכלים בכמה עניינים יסודיים. כדי שההבדלים הללו יבלטו, פותחת המשנה בכללים הכלליים שחלים על שאר החומרים, ורק אחר כך מעמידה מולם את החרס.

ארבעת החומרים

רשימת המשנה פותחת בארבעה חומרים: "כלי עץ", "וכלי עור", "וכלי עצם" ו"כלי זכוכית". הלכה אחת שווה חלה על ארבעתם כאחד.

שתי הבהרות נדרשות כאן. כלי עצם הוא כלי שנחצב מן העצם, והכוונה לעצמות של חיות היבשה; עצמות של עופות ושל דגים אינן בכלל זה. כלי עור הוא כלי העשוי מעורה של חיה החיה ביבשה, וגם כאן עורות של עופות ושל דגים אינם נכללים בקטגוריה.

זכוכית עומדת בקטגוריה נפרדת. מן התורה אין כלי זכוכית מקבלים טומאה כלל, שהרי הזכוכית אינה בין החומרים שמנתה התורה. טומאתם נקבעה בידי חז"ל, וכדאי לשים לב לסברת התקנה: מאחר שהזכוכית מיוצרת מחול, הרי היא דומה לחרס, וכלי חרס מקבלים טומאה מן התורה, וכמותם כלי עץ, עור ועצם.

פשוטים לעומת מקבלים

בכל ארבעת החומרים הדין הוא: "פשוטיהן טהורים", כשהכלים הללו שטוחים הם נשארים טהורים, "ומקבליהן טמאים", וכשהם ראויים להכיל הם מקבלים טומאה. הקבלת הטומאה תלויה אם כן בקיומו של בית קיבול, חלל שמחזיק בפועל את מה שמניחים בתוכו. צריכות להיות דפנות ושפה, כך שהתכולה נשארת במקומה ואינה נשמטת ונופלת.

מגש עץ שטוח, או יריעת עור שטוחה וקשה, אין להם בית קיבול כלל, ולפיכך כלים בצורה זו, העשויים מחומרים אלו, אינם מקבלים טומאה כלל. זה דין תורה.

מדרבנן יש מקרים שבהם גם כלים פשוטים של עץ, עור ועצם נטמאים. אבל כלי זכוכית פשוטים אינם מקבלים טומאה אף מדרבנן, וכן הדין בכלי חרס פשוטים.

נשברו, ונעשו מחדש

ממשיכה המשנה: "נשברו טהרו". כלי מסוג זה שנטמא ואחר כך נשבר, טומאתו פורחת ממנו. עד כמה צריך הכלי להישבר, בכך יעסקו המשניות הבאות; אבל כלי שנתפרק לרסיסים קטנים ודאי איבד את הטומאה שהייתה בו.

ומוסיפה: "חזר ועשה מהן כלים", אם לקח אדם את השברים ועשה מהם כלי, אז "מקבלין טומאה מכאן ולהבא", הכלי החדש ראוי לקבל טומאה מעתה. הטומאה שהייתה בו קודם אינה חוזרת אליו. מבחינה הלכתית זהו כלי חדש הפותח את חייו בטהרה: טהור עכשיו, וראוי להיטמא בעתיד.

חרס ונתר

עתה פונה המשנה אל החומר שישלוט בפרקים הבאים: "כלי חרס", ועמם "וכלי נתר", שעליהם היא אומרת "טומאתן שווה", הלכות הטומאה שלהם זהות לגמרי. הנתר הוא סוג של אדמה או חומר, וזהותו המדויקת היא מחלוקת; יש שמפרשים שהוא גיר. כך או כך, גם הוא מקבל טומאה, ובדיוק על פי הכללים שנאמרו בכלי חרס.

ארבע הלכות נמנות כאן, וכולן שוות בשני החומרים.

1. אוויר הכלי

"מיטמאין ומטמאין באוויר": כלים אלו גם מקבלים טומאה וגם מעבירים אותה דרך האוויר שבתוך חללם, בלי שום נגיעה. דמיינו שרץ התלוי בתוך חלל כלי כזה, נמצא בחללו ואינו נוגע לא בקרקעיתו ולא בדפנותיו: הכלי טמא בכל זאת. ובכיוון ההפוך, אוכל התלוי בתוך חללו של כלי חרס או נתר טמא, בלי שיגע בכלום, נטמא. הטומאה נכנסת ויוצאת דרך האוויר לבדו.

אין חומר אחר שיש בו תכונה זו. כל שאר הכלים מקבלים טומאה רק במגע ממש, בין שנגעו בהם מבפנים ובין מבחוץ; היכולת לינוק טומאה מן האוויר שסביב היא של חרס ונתר בלבד.

2. הגומה שבתחתית

"ומיטמאין מאחוריהן": הטומאה יכולה להגיע אליהם גם דרך הגומה השקועה שבתחתית הכלי. תארו לעצמכם אגרטל שבסיסו, החלק העומד על השולחן, מתעקל פנימה ומשאיר כעין כיס רדוד. הפכו את האגרטל, והכיס הזה משמש מעין מקבל קטן. אם נגע דבר טמא בפניו הפנימיים של אותו שקע, נטמא הכלי.

שימו לב לדיוק הלשון: נגיעה. כאן, בשונה מחלל הכלי, אין האוויר לבדו מספיק. מאחר שתחתית זו ההפוכה אינה משמשת בדרך כלל, לא כבסיס ולא כמקבל, נדרש מגע ממש. טומאה זו היא טומאה מדרבנן, וחכמים הגבילו את גזירתם למגע ולא הרחיבו אותה לאוויר.

3. לא מגבן

"ואינן מיטמאין מגביהן": הצד החיצוני אינו דרך שבה הם מקבלים טומאה. אם נגע דבר טמא בדופן החיצונית של כלי חרס או נתר, הכלי נשאר טהור. כלים אלו אינם נטמאים אלא מתוכם, בין במגע בצד הפנימי ובין בטומאה התלויה בחללם, והלכה זו נלמדת מפסוק.

אבל לאחר שכלי כזה נטמא, ודאי שהוא מטמא גם דרך צדו החיצוני, וגם דרך אווירו.

4. שבירה היא הטהרה היחידה

"ושבירתן היא טהרתן": שבירתם היא דרך הטהרה היחידה שלהם. כלי חרס או נתר אינו נטהר בטבילה במקווה. כשהוא נשבר עד כדי שאינו נחשב עוד כלי, הוא מאבד את הטומאה שהייתה בו. ולא זו בלבד: אף אם יתקנו את השברים ויחזירו אותם למקומם, לא יוכל הכלי לקבל טומאה שוב לעולם. משנשבר, איבד לתמיד את המעמד שיעשה אותו כלי. השבירה היא התקנה היחידה, והיא סופית: מאותו רגע ואילך הכלי מחוץ לתחום הטומאה לנצח.

בארבעת הכללים הללו העמידה המשנה קו חד בין החרס לכל שאר החומרים, והכינה את הקרקע לפרקים הבאים.