כלים, פרק י"ט, משנה א. כאן עוסקת המשנה במיטה ובחבלים הארוגים בה, ושואלת אילו מחלקיה של המיטה נחשבים גוף אחד עמה לעניין דיני טומאה. כדי לראות את הדברים נכוחה, כדאי לדמיין את מבנה המיטה בימים ההם: ארבע רגליים נשאו מסגרת מלבנית, שהורכבה משני קרשים קצרים במראשות ובמרגלות ומשני קרשים ארוכים בצדדים, ובתוכה נמתחו חבלים לאורך ולרוחב, שהצטלבו ויצרו רשת שנשאה את המצעים.
כלל אחד עומד ביסוד כל דברי המשנה כאן. נניח שמיטה נעשתה אב הטומאה ואחר כך פורקו חלקיה. מה שנשאר איננו עוד חפץ אחד כלל, וערימה של קרשים וחבלים נפרדים אינה ראויה לשמש מיטה. משאיבדה את תפקידה, אף טומאתה בטלה. אבל אם הפירוק נעשה על דעת להחזיר ולהרכיב את המיטה, הטומאה הראשונה חוזרת ושורה עליה מיד כשמחוברים החלקים. משום כך בדיוק, מי שרוצה לטהר את מיטתו מפרק אותה ומביא כל חלק וחלק למקווה בפני עצמו. לאחר שהוטבלו כל החלקים, המיטה המורכבת מחדש טהורה, והטומאה שהיתה בה אינה חוזרת.
הנוגע בחלקים בשעה שהם מפורקים
משנתנו שואלת על מי שמטפל במיטה בתוך התהליך הזה: "המפרק את המיטה להטבילה", מי שמפרק מיטה כדי להטבילה, שהרי המיטה בשלמותה גדולה מדי מלהכניסה למקווה כמות שהיא, ויש להפרידה לחלקיה; "והנוגע בחבלים", וכן מי שנוגע בחבלים שהיו חלק מן המיטה הטמאה וכעת הם מנותקים ממנה; "טהור", והוא נשאר טהור.
אף שהמיטה עצמה היתה טמאה, אין החלקים המפורקים נושאים טומאה ברגע זה. במצבם הנוכחי אינם ראויים לשימוש כמיטה, ולכן אין כאן דבר טמא שהאדם יקבל ממנו טומאה. והוא הדין בחבלים: משפורקה המיטה, שוב אין החבלים חלק מכלי הראוי לשימוש, והנוגע בהם נשאר טהור.
מאימתי נעשה החבל חלק מן המיטה?
עתה פונה המשנה לחבלים במצב ההפוך: חבל שנמצא בתוך תהליך השזירה למסגרת המיטה. עד כמה צריכה האריגה להתקדם כדי שייחשב החבל מחובר, עד שהנוגע בו יקבל טומאה ממיטה טמאה? שאלת המשנה היא "החבל מאימתי חבור למיטה?", מאיזה שלב החבל מחובר למיטה, ותשובתה "משיסרג בה שלשה בתים", משעה שנארגו בה שלושה בתים.
משנארג החבל כשיעור הזה, נקבע החיבור. מכאן ואילך, אם נטמאה המיטה, לא רק החלק הארוג של החבל טמא אלא כל אורכו של החבל, ובכלל זה החלק התלוי ומשתלשל, שכן אורך זה שנשאר עתיד להישזר במיטה ונחשב כחלק ממנה.