כלים, פרק י"ח, משנה א. לפני שניכנס ללשון המשנה עצמה, יש להקדים כלל יסודי בטומאת כלי עץ: כלי עץ שמחזיק ארבעים סאה בלח אינו מקבל טומאה כלל. הטעם נעוץ בעיקרון אחד: רק כלי הנישא בין כשהוא ריקן ובין כשהוא מלא נכלל בדיני טומאה. כלי המחזיק ארבעים סאה אינו מסוג זה. משנתמלא, הוא כבד מכדי שיגביהוהו ויזיזוהו, וכל ניסיון להזיזו יפרק אותו. נמצא שכלי עץ גדול כזה יוצא מכלל כלי המקבל טומאה.
ומכיוון שכך, הכל תלוי באופן חישוב ארבעים הסאה. משנתנו עוסקת בשאלה הזו בדיוק לגבי שידה, עגלה של עץ: אילו מחלקיה נמנים בתוך הנפח ואילו מהם נשארים מחוץ לחשבון?
מחלוקת בית שמאי ובית הלל
המשנה פותחת: "השידה", עגלה של עץ. "בית שמאי אומרים, נמדדת מבפנים". לדעת בית שמאי מודדים את השידה מתוכה: רק חלל האוויר הפנימי, החלל שבו מונח מה שנותנים בתוכה, נמנה לארבעים הסאה. עובי עצי הדפנות ועצי הקרקעית אינם מצטרפים לחשבון.
"ובית הלל אומרים, נמדדת מבחוץ". בית הלל חולקים ומודדים את השידה מבחוץ, כלומר עובי הדפנות והקרקעית נמנה יחד עם החלל הפנימי. אם השידה כולה בחשבון המורחב הזה מגיעה לארבעים סאה, שוב אין בה כדי לקבל טומאה.
מה שני הבתים מוציאים מן החשבון
יש נקודה שבה שני הבתים עומדים יחד: "מודים אלו ואלו", שניהם מסכימים. והסכמתם היא ששני חלקים בשידה נשארים מחוץ לחשבון לגמרי: עובי הרגליים, "עובי הרגלים", ועובי המסגרות המקיפות את השפה למעלה, "עובי לזבזין". אף בית הלל, שהרחיבו וצירפו את עצי הדפנות והקרקעית אל הנפח, עוצרים כאן. הרגליים והלזבזים מחוברים אמנם בפועל, ואף על פי כן אינם נחשבים חלק מגוף השידה עצמה, ומה שאינו מגוף הכלי אינו נכנס למדידה.
רבי יוסי: אין כאן מחלוקת כלל
עתה מביאה המשנה תנאים שקוראים את דברי הבתים באופן אחר, וסוברים שאין בית שמאי ובית הלל נחלקים כאן כלל.
"רבי יוסי אומר": לפי הבנתו הבתים "מודים", מסכימים, שעצי הרגליים ועצי הלזבזים כן נמנים בחשבון ארבעים הסאה. ואם אף החלקים הצדדיים הללו נמנים, קל וחומר שדפנות השידה וקרקעיתה נמנים בוודאי. דבר אחד יש שאף אחד מן הבתים אינו מכליל, ועליו אומרת המשנה "ובינתים אינו נמדד": החלל הכלוא בין הרגליים, השטח הפתוח שמתחת לקרקעית השידה, נשאר מחוץ למדידה.
רבי שמעון שזורי: הכל תלוי בגובה הרגליים
הדעה האחרונה במשנה יוצאת מאותה נקודת פתיחה של רבי יוסי, שהרגליים והלזבזים נמנים לדברי שני הבתים, אלא שהיא מסרבת לפסוק פסק אחד גורף בעניין השטח שמתחת לשידה. שם, לדבריה, יש לחלק, והחילוק תלוי בשיעור שבו הרגליים מגביהות את השידה מן הארץ.
"רבי שמעון שזורי אומר", והוא קובע את הגבול בטפח: "אם היו הרגלים גבוהות טפח, אין בינתים נמדד". במקום שהרגליים מגביהות את השידה טפח שלם, השטח הכלוא תחתיה אינו מוסיף כלום לארבעים הסאה. "ואם לאו, בינתים נמדד": אם הרגליים נמוכות מטפח, אותו שטח מצטרף לחשבון. ההלכה אינה מתייחסת לרווח מצומצם כזה כאל חלל פתוח אמיתי, אלא רואה אותו כאילו הוא אטום ומלא. שידה המוגבהת פחות מטפח מעל הרצפה נחשבת אפוא כאילו אותה שכבה דקה שעד הארץ היא מגוף הכלי, וגוף זה נכנס לנפחה.
נמצא שכל שאלת המשנה הזו היא שאלה של מדידה, והתוצאה כבדת משקל: האם הרגליים, הלזבזים והשטח שמתחת לשידה מצטרפים לחשבון, ובכך מגיעה שידת העץ הזו לארבעים סאה ויוצאת מכלל טומאה, או שאינה מגיעה לנפח הזה ונשארת כלי ככל הכלים.