כלים, פרק י"ז, משנה א. כלל יסודי מלווה אותנו לאורך מסכת כלים: כלי עץ, כלי עצם וכלי עור מתטהרים מטומאתם משנשברו עד כדי כך שאין הם יכולים עוד לשמש לצורך שלשמו נעשו. כל זמן שהחפץ מתפקד, מעמדו נשמר עמו; משנגמר תפקידו ככלי, הטומאה יוצאת ממנו מאליה. משנתנו שואלת את השאלה המעשית העולה מן הכלל הזה: כמה גדול צריך להיות הנקב בכלי כזה, כדי שנקבע שהכלי חדל להיות כלי?
שיעור הרימון
המשנה פותחת: "כל כלי בעלי בתים, שיעורן ברימונים" - כל כליהם של בעלי בתים (אותם העשויים עץ, עצם ועור) שיעורם נקבע ברימונים. כלומר: הנקב נחשב משיכול רימון לעבור בו. באותו רגע הכלי אינו ראוי עוד לשימוש כלשהו, איבד את זהותו ככלי, ונטהר מאליו.
ומדוע דווקא רימון? מפני שכך נוהג בעל הבית בנכסיו שלו. אין הוא זורק דבר ברגע שנפגם בו משהו; הוא מנסה להצילו. כלי שהיה ממלא בו קטניות נעשה בו נקב שהקטניות נושרות ממנו, אומר הוא לעצמו שישתמש בו לדבר גדול יותר, לזיתים. התרחב הנקב והזיתים מתחילים ליפול, עובר הוא לאגוזים. כך הוא מעלה ומתאים את אותו כלי עצמו, פרי אחר פרי, עד שהוא מגיע לפירות גדולים כרימונים. אבל משנופל אף רימון דרך הנקב, אין עוד מה להציל, ובעל הבית פשוט נפטר ממנו. זו השעה שהתורה מכירה בה כסופו של הכלי.
רבי אליעזר: שיעורו לפי שימושו
"רבי אליעזר אומר: במה שהן" - רבי אליעזר אומר שהשיעור הולך אחר מה שהכלי שימש בו בפועל. אם היה הכלי מחזיק זיתים ונעשה בו נקב שהזיתים נופלים ממנו, נגמר תפקידו ונטהר מיד. לדעת רבי אליעזר אין אנו מזכים את בעל הבית בכל אותם אילתורים מתמשכים שהניחה הדעה הראשונה. אין אומרים שהואיל והכלי עשוי לשמש לדבר גדול יותר, מעמדו נשמר. אם אינו משמש עוד לאותו דבר עצמו שבו שימש, אינו כלי. נמצא שרבי אליעזר מפקיע את שם הכלי מהר בהרבה מן הדעה הראשונה.
כלים המיועדים למשאות גדולים
המשנה חוזרת עכשיו לשיטת התנא קמא ומדייקת בה. הרימון נזכר משום שהוא מייצג את הדבר הגדול ביותר שכלי של בעל הבית עשוי בסופו של דבר להחזיק. אבל כשמדובר בכלי שתכולתו הרגילה גדולה מרימון, פשוט שהנקב נמדד לפי אותה תכולה.
- "קופות הגננין, שיעורן באגודות של ירק" - קופותיהם של הגננים שיעורן באגודות של ירק. הגנן נחשב כאן בעל הבית, שהרי הוא משתמש בקופותיו בעצמו ואינו מייצר אותן למכירה. קופתו מיועדת לאגודות של ירק, ולפיכך רק כשאגודה של ירק יכולה לעבור בנקב נטהרת הקופה.
- "של בעלי בתים, בתבן" - קופות של בעלי בתים שיעורן בתבן. אם תבן הוא מה שקופה כזו נושאת דרך קבע, מעמדה נשמר עד שאגודת תבן תיפול דרך הנקב.
- "של בלנין, בגבבא" - קופותיהם של הבלנים שיעורן בגבבא, באגודות של קש שהיו מלקטים להסקה לחימום המים. נקב שאגודת קש יכולה ליפול בו, הוא המסיים את חייה של אותה קופה.
רבי יהושע: הכול ברימונים
"רבי יהושע אומר: כולן ברימונים" - לדעת רבי יהושע הרימון הוא השיעור בכל אחת מן הקופות הללו, ובכלל זה כלי העץ, ואין השימוש המיוחד שנעשה בכלי פלוני משנה כלל. משיכול רימון לעבור בנקב, אותו כלי טהור. אף שבעליו היה מעמיס בו כדרכו אגודות גדולות בהרבה מרימון, אין רבי יהושע מאריך בשל כך את שם הכלי עליו. לשיטתו הרימון הוא שיעור אחד ואחיד לכולן כאחת.
נמצאנו למדים שלוש גישות בשאלה אחת. רבי אליעזר תולה את השיעור כולו בתכולתו הממשית של הכלי, ולפיכך מפקיע את מעמדו במהירות הרבה ביותר. התנא קמא קובע את הרימון כשיעור הכללי, ועם זאת מתיר שיעור גדול יותר בכלי שמשאו הרגיל גדול יותר. ורבי יהושע קובע את הרימון כשיעור בכל מקרה, בלי לקצרו בשל תכולה קטנה יותר ובלי להאריכו בשל תכולה גדולה יותר.