כלים, פרק ט"ז, משנה א. יסוד אחד עומד מתחת לכל המסכת הזאת: הטומאה נאחזת רק בדבר שיש עליו שם כלי, חפץ שמשמש את האדם ממש. מן היסוד האחד הזה יוצאות שתי תוצאות למעשה, ושתיהן מופיעות במשנה שלנו. מצד אחד, כלי שנשבר ואינו יכול עוד לעשות את המלאכה שנעשה בשבילה, בטל ממנו שם כלי, ואין לטומאה במה להיאחז. מצד שני, חפץ שעדיין בידי האומן ואינו ראוי לשימוש, כלל לא קנה לו שם כלי מתחילה. משנתנו פותחת בכלי השבור ומסיימת בכלי שעדיין נעשה.
כלי עץ שנחלק לשניים
ההלכה הראשונה היא "כל כלי עץ שנחלק לשנים טהור": כל כלי העשוי עץ שנחלק לשני חלקים, טהור. אם היה טמא עד אותה שעה, שעת השבירה מפקיעה ממנו את טומאתו, שהרי השברים אינם כלי הראוי לשימוש. וכן להיפך: כלי טהור שנחלק, אינו מקבל טומאה מכאן ולהבא, שאין לפנינו דבר שיש עליו שם כלי.
שלושה יוצאים מן הכלל
מיד מונה המשנה מקרים שאינם בכלל הזה: "חוץ משלחן הכפול ותמחוי המזנון והאפיפירון של בעל הבית". האחד הוא שולחן שמתקפל, העשוי משני לוחות המחוברים זה לזה. השני הוא תמחוי המחולק למחיצות מחיצות, שבכל אחת מניחים מאכל אחר. השלישי הוא מושב העץ שבבית בעל הבית, שגם הוא מורכב מחלקים נפרדים.
הצד השווה שביניהם, שכל אחד מן החלקים משמש בפני עצמו. חצי השולחן המתקפל ראוי לשימוש; חלק מן התמחוי המחולק עדיין מחזיק אוכל; חלק מן המושב עדיין נושא אדם. אין חצי אחד תלוי בחברו כדי להיות ראוי לשימוש, ולפיכך כל חצי נושא שם כלי בעצמו. לכן, אם היה אחד משלושת אלו טמא ונחלק לשניים, הטומאה נשארת בשני החלקים. וכן להיפך: כלי כזה שהיה טהור ונחלק, מקבל טומאה אף לאחר מכן, שהרי לא בטל משום חלק שם כלי.
תוספותיו של רבי יהודה
"רבי יהודה אומר, אף המגיס והכד הבבלי כיוצא בהן". רבי יהודה מוסיף על הרשימה את המגיס ואת הכד הבבלי, וסובר שאותה הלכה עצמה נוהגת בהם. אם נחלק כלי כזה לשניים, הטומאה נשארת בכל חלק, שכן כל חלק נחשב כלי שלם בפני עצמו; ומאותו טעם עצמו, כל חלק ראוי לקבל טומאה אף לאחר החלוקה.
מאימתי כלי עץ מקבל טומאה?
עכשיו פונה המשנה לשאלה ההפוכה: בשעת עשיית הכלי, מאימתי עובר החפץ את הגבול ונעשה כלי שהטומאה נאחזת בו? הדוגמה היא מיטה. באותם ימים היתה המיטה מסגרת עץ בעלת ארבע צלעות, וחבלים מותחים מצד לצד; מערכת החבלים שימשה משטח שעליו שוכב אדם, או שמניחים עליה מזרן. אחר כך היו משפשפים את המסגרת בעורו הגס של הדג, שהיה משמש כנייר זכוכית, ולבסוף מחליקים אותה.
"כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה? המטה והעריסה משישופם בעור הדג". העריסה והמיטה מתחילות לקבל טומאה משעה ששפשף האומן את העץ בעור הדג והסיר את הקוצים. משנעשה השפשוף, יכול אדם להשתמש בהן בנוחות, ובאותו רגע הן כלים הראויים לקבל טומאה, אף שמלאכת ההחלקה עדיין לפניו.
"גמר שלא לשוף, טמאה". הרי שהחליט האומן שלא יחליק את העץ כלל, ובדעתו לישון עליה או להשכיב בה תינוק כמו שהיא, בגסותה ובקוציה. אף אז מקבלת היא טומאה. החלטתו גומרת את המלאכה, ומה שלפניו כלי העומד לשימוש.
"רבי מאיר אומר, המטה משיסרג בה שלשה בתים". רבי מאיר מקדים את השעה: משנארגו שלושה בתים של חבלים לרוחב המסגרת, כבר המיטה מקבלת טומאה, אף שהסריגה לא נשלמה והעץ לא נגע בו עור הדג כלל.
נמצא שהמשנה סימנה את שני קצות חייו של הכלי. חייו פותחים בשעה שהוא ראוי לעשות את מה שנועד לו, בין שנקבעת אותה שעה בשפשוף העץ, בין בהחלטת העושה להשאירו גס, ובין בבתים הראשונים של הסריגה. וחייו נגמרים כשנשבר ואינו יכול עוד לשמש, חוץ ממקום שהחלקים הנפרדים ראויים לשימוש, ואז כל חלק ממשיך להיות כלי בפני עצמו.