כלים, פרק ט"ו, משנה א. הפרקים הבאים עוסקים בכלים העשויים עץ ועור, ומשנה זו מניחה את היסוד לכולם. לפני שנכנסים לפרטי ההלכות הרבים שלפנינו, המשנה קובעת את הכללים הבסיסיים הקובעים מתי כלים כאלה מקבלים טומאה כלל.
המשנה פותחת ומכנסת ארבעה חומרים תחת כותרת אחת. "כל כלי עץ" כולל כל דבר הנעשה מעץ; ולצדו "כלי עור", חפצים של עור, "כלי עצם", חפצים של עצם, ו"כלי זכוכית", חפצים של זכוכית. בכל ארבעתם הדין שווה: "פשוטיהן טהורין", חפץ פשוט שביניהם, שאין לו בית קיבול המחזיק דבר, אינו יכול לקבל טומאה, "ומקבליהן טמאין", אבל חפץ העשוי כך שיהיה בו בית קיבול נכנס לדיני טומאה ויכול להיטמא.
משם עוברת המשנה לענין השבירה: "נשברו, טהרו". כלי מאלו שכבר נטמא ואחר כך נשבר לחלקים, טומאתו מסתלקת ממנו יחד עם שם הכלי שהיה עליו, והשברים טהורים. אבל נניח שאין משליכים את השברים. "חזר ועשה מהן כלים": הבעלים עושה מן החלקים כלים בשנית. ההלכה במקרה כזה היא "מקבלין טומאה מכאן ולהבא", הכלי חוזר לקבל טומאה מעתה והלאה, כלפי העתיד בלבד. הטומאה הראשונה אינה חוזרת ונתלית בו; לפנינו כלי חדש שנוצר עכשיו, וכל טומאה שיקבל מכאן ואילך שייכת לו לעצמו.
ששה כלים גדולים שנשארים טהורים
לאחר שנקבע שכל כלי עץ שיש בו בית קיבול מקבל טומאה, מציגה המשנה רשימה של יוצאים מן הכלל. "השידה" היא תיבת עץ גדולה. "התיבה" היא הארגז של השולחני. "המגדל" הוא ארון עץ שבו מחזיקים את כלי הבית. "כוורת הקש וכוורת הקנים" הן סל ענק של קש וסל ענק של קנים. "ובור ספינה אלכסנדרית" הוא מכל המים העשוי עץ שבספינה אלכסנדרית: מכיון שמי הים אינם ראויים לשתיה, היו אותן ספינות מצריות נושאות עמן מכלים גדולים של מים מתוקים לצורך ההפלגה.
שני תנאים מגדירים את ששת אלו. "שיש להם שוליים": יש להם תחתית שטוחה, כך שהם עומדים בקביעות על הקרקע ואינם מיטלטלים בנקל ממקומם. "והן מחזיקין ארבעים סאה בלח, שהם כוריים ביבש": מכילים ארבעים סאה של לח, כשיעור שני כור של תבואה יבשה. באלו פוסקת המשנה "הרי אלו טהורין". אף שהם כלי קיבול אמיתיים העשויים עץ, הם נשארים טהורים והם היוצאים מן הכלל.
הטעם נעוץ בעצם מהותו של כלי. עץ, עור ועצם אינם מקבלים טומאה אלא כשהחפץ קטן דיו שיהיה אפשר לטלטלו אף בשעה שהוא מלא. מכל שיש לו תחתית שטוחה והוא מחזיק ארבעים סאה אינו בר הרמה וטלטול לאחר שתכולתו בתוכו, ולפיכך אינו נכנס כלל לגדר כלי לענין זה.
כללו של רבי מאיר
רבי מאיר משלים כאן את דינו. "ושאר כל הכלים", כלומר כל חפץ עץ מלבד ששת אלו, ובהם הוא אומר "טמאין", הם נכנסים לדיני טומאה, וזה "בין מקבלין", אם הם מחזיקים ארבעים סאה בלח, "בין אינן מקבלין", ואף אם אינם מחזיקים. חפצים מסוג זה נעשו כדי להרימם ולהזיזם ממקום למקום, ולכן אף בית קיבול מרווח אינו מפקיע אותם מקבלת טומאה. "דברי רבי מאיר": זו שיטתו, שכלי עץ, עור או עצם מקבלים טומאה בכל שיעור, ואפילו הרבה מעל ארבעים סאה, וששת הכלים שמנה הם היחידים שהוצאו מן הכלל.
שים לב לאופן שבו נסח רבי מאיר את דבריו. הוא מנה את הכלים הגדולים שאינם מקבלים טומאה ואחר כך אמר שכל השאר מקבלים. רבי יהודה, הבא אחריו, הולך בדרך ההפוכה: הוא מונה את הכלים הגדולים שלדעתו כן מקבלים טומאה, ופוסק שכל השאר אינם מקבלים.
כללו של רבי יהודה
"רבי יהודה אומר": רבי יהודה מציג כאן רשימה משלו. "דרדור עגלה" הוא חבית מים גדולה של עץ הקבועה על גבי עגלה. "וקוסטות המלכים" היא תיבת העץ שבה היו מאחסנים את מזון המלכים. "ועריבת העבדנין" היא שוקת העץ הרחבה שבה משרה העבדן את העורות. "ובור ספינה קטנה" הוא מכל המים המתוקים הבנוי בתוך סירה קטנה. "והארון" הוא ארון עץ גדול לקבורה.
בכל חמשת אלו פוסק רבי יהודה "אף על פי שמקבלין", אף שכל אחד מהם מחזיק ארבעים סאה שלמות בלח, מכל מקום "טמאין", כולם נכנסים לדיני טומאה. וטעמו מפורש בדבריו: "שאינן עשויין לטלטל אלא במה שבתוכן", מתחילה נעשו כדי לטלטלם כשהם טעונים. חפץ שכל תכליתו לנוע ממקום למקום עם תכולתו בתוכו דינו כדין כל כלי מיטלטל רגיל, ומקבל טומאה.
ומה בשאר כלי העץ? "ושאר כל הכלים": בהם ההלכה היא "המקבלין טהורין", כלי שמחזיק ארבעים סאה נשאר טהור, שכלי בשיעור כזה מוחזק כמי שנעשה לעמוד במקומו, "ושאינן מקבלין טמאין", וכלי שאינו מחזיק ארבעים סאה מקבל טומאה, שהוא מוחזק כמי שנעשה לטלטול.
היכן באמת נחלקו השניים
שני התנאים מודדים במידה אחת ממש: כלי קיבול גדול שנעשה כדי לטלטלו מקבל טומאה, ואילו כלי שנעשה לעמוד במקומו אינו מקבל. אם כן, מה באמת חלוק ביניהם? המשנה נותנת את התשובה: "אין בין דברי רבי מאיר", אין הפרש בין דינו של רבי מאיר, "לדברי רבי יהודה", לדינו של רבי יהודה, "אלא עריבת בעל הבית", אלא מקרה אחד בלבד, עריבת הלישה הגדולה של בעל בית מן השורה, כזו המחזיקה ארבעים סאה.
עריבה זו חסרה בשתי הרשימות. רבי מאיר לא מנה אותה בששת הכלים הטהורים שלו, ומשום כך היא בכלל כל השאר, שלשיטתו מקבלים טומאה. רבי יהודה לא מנה אותה בחמשת הכלים המקבלים טומאה שלו, ולפי חשבונו היא נשארת אפוא טהורה. כל המחלוקת מצטמצמת לאותו פרט אחד, והיא עולה מתוך שתי הרשימות עצמן: ששה שהוציא רבי מאיר מכלל הטומאה יחד עם חמשה שהכניס רבי יהודה לתוכה, אחד עשר מקרים בסך הכל, המסמנים את גבולות מה ששני אלו נחלקו בו.