כלים, פרק י"ד, משנה א. המשנה ממשיכה בעניין שבו עסק הפרק הקודם: כלי מתכת שנשבר. השאלה היא תמיד אותה שאלה: האם מה שנשאר בידינו הוא עדיין כלי, דבר שיכול לקבל טומאה, או שאין לפנינו אלא חתיכת מתכת בעלמא?
הכלל הקובע במתכות הוא זה: כל זמן שהכלי השבור יכול עדיין לעשות משהו מן המלאכה שלשמה נעשה מתחילה, הוא נחשב כלי ומקבל טומאה. אבל משעה שאינו יכול עוד לעשות את מלאכתו הרגילה, שוב אינו כלי, ואף אם השבר מועיל באמת לשימוש אחר.
כאן נמצא ההבדל החריף שבין מתכות מצד אחד לעץ וחרס מצד שני. כלי עץ או כלי חרס שנשבר עדיין מקבל טומאה אם החלק הנותר משמש לשימוש כלשהו, יהיה השימוש אשר יהיה. בכלי מתכת הדין חמור יותר: עליו לשמש לשימושו שלו. משנתנו נוטלת עתה את הכלל הזה ומיישמת אותו כלי אחר כלי, ונותנת לנו את השיעור המינימלי שצריך להישאר בכל מקרה.
שאלת המשנה
המשנה פותחת בשאלה: "כלי מתכות, כמה הוא שיעורן?" כלי מתכות, מה שיעורם? כלומר: כלי כזה שנשבר, איזה חלק ממנו צריך להישאר כדי שהטומאה תוסיף לתפוס בו?
הדלי והקומקום
"הדלי, כדי למלות בו": דלי, כדי למלא בו. מדובר בדלי של מתכת שנשבר. כל זמן שמה שנשאר ראוי עדיין לשאוב בו מים, הרי הוא דלי ומקבל טומאה. נשתייר פחות מכך, עד שאין אפשרות למלא בו מים, אינו דלי כלל.
"קומקום, כדי ליחם בו": קומקום, כדי לחמם בו. שיעורו של קומקום שנשבר הוא שיוכל עדיין לעשות מלאכת קומקום, כלומר לחמם בתוכו מים.
המיחם והלפס
"מיחם, כדי לקבל סלעים": מיחם, שהוא מחמם מים גדול, צריך שיוכל לקבל מעות סלעים. השיעור הנדרש כאן קטן ממה שנדרש לחימום מים, שכן המיחם לא שימש לחימום בלבד. פעמים שהיו מניחים בתוכו מעות סלעים. לפיכך, כל זמן שמה שנשאר יכול להחזיק סלעים, הרי הוא עושה אחד מתשמישיו של המיחם עצמו, ונשאר טמא.
"הלפס, כדי לקבל קיתוניות": הלפס, כדי לקבל קיתוניות. הלפס הוא סיר גדול מאוד שהיו ממלאים אותו מים רותחים ומדיחים בתוכו כלים. שיעורו שיוכל להחזיק את הקיתוניות הקטנות שהיו מניחים בו.
"קיתוניות, כדי לקבל פרוטות": אותן קיתוניות עצמן, כדי לקבל מעות פרוטות. ושוב אותה סברה: בקיתוניות היו משתמשים לפעמים לשמור בהן פרוטות, ולכן קיתון שנשבר ועדיין יכול להחזיק פרוטות הרי הוא משמש בתפקידו כקיתון.
כלי המידה
"מדות יין ביין, ומדות שמן בשמן": מדות יין נידונות ביין, ומדות שמן נידונות בשמן. כלי שנעשה למדידת יין מקבל טומאה רק כל זמן שהוא ראוי עדיין למדוד בו יין, וכלי שנעשה למדידת שמן רק כל זמן שהוא ראוי למדוד בו שמן. מלאכתם היא המדידה, והמלאכה הזאת היא אמת המידה שבה נידון השבר.
שיטת רבי אליעזר
"רבי אליעזר אומר: כולן בפרוטות." רבי אליעזר חולק בעניין כלי המידה. לדעתו כולן, כל כלי מידה, נידונים בשאלה אם יכולים לקבל מעות פרוטות. אם השבר הנותר גדול דיו להחזיק פרוטות, הרי הוא מקבל טומאה, אף שאינו ראוי עוד למדוד בו יין או שמן. וטעמו, שכלי מידה מכל סוג היו משמשים גם הם מזמן לזמן לשמירת פרוטות, וגם זה אחד מתשמישיהם.
הרי שהמשנה העמידה לפנינו מדף שלם של כלי מתכת שבורים: דלי, קומקום, מיחם, לפס, קיתוניות ומדות. ובכל אחד ואחד אין אנו שואלים אם השבר מועיל, אלא אם הוא יכול עדיין לעשות את המלאכה שלשמה נעשה.