כלים, פרק י"ג, משנה א'. כלי שנשבר חדל להיות כלי, ומשאינו כלי עוד שוב אינו מקבל טומאה. בכלי מתכות המבחן הוא מבחן של שימוש: אם הפגיעה חמורה עד שאין החפץ יכול עוד לשמש למלאכה שלשמה נעשה, נגמר עניינו ככלי ואינו מקבל טומאה. אבל אם מה שנשאר עדיין עושה את אותה מלאכה עצמה, או שיש לו זיקה אמיתית אליה, השבר הוא כלי בפני עצמו ומקבל טומאה. משנתנו פותחת את הפרק ברשימת כלי מתכת שנשברו, ובהם החלקים שנותרו נחשבים כלים.
וזו הרשימה עצמה: "הסייף" (חרב); "והסכין"; "והפגיון", כלומר כלי נשק שלהבו האחד מושחז בשני צדדיו ולא בצד אחד בלבד (ואין הכוונה לכלי שיש בו שני להבים היוצאים משני מקומות נפרדים); "והרומח" (חנית); "מגל יד", הכלי שבו חותכים עץ ועצם; "ומגל קציר", המשמש לקצירת התבואה; "והשחור", מכשיר קטן לגזיזת שיער; "והזוג של ספרים", מספרי הספרים, שאף הם גוזזים שיער אלא שהם גדולים מן השחור הקטן. ועל כל אחד מן הפריטים הללו מלמדת המשנה: "שנחלקו, הרי אלו טמאין", כלומר אם נחלק אחד מהם לשניים, כל אחד משני החלקים עומד בעינו כדבר שמקבל טומאה.
ומדוע? מפני שכל חלק שנשאר יכול להמשיך ולחתוך, והחיתוך הוא בדיוק מה שעשה הכלי כולו קודם שנשבר. במספריים, "נחלקו" פירושו ששני הלהבים נפרדו זה מזה, וכל להב שנפרד נחשב כלי בפני עצמו, שהרי להב בודד כזה הוא כמעט סכין. בשאר הפריטים השבר עבר לרוחב הלהב, וכך נשאר חלק אחד מחובר לבית היד וחלק שני בלא שום דבר להחזיק בו. ומאחר ששני החלקים יכולים עדיין לחתוך במקצת, הטומאה חלה על שניהם.
רבי יוסי חולק ומבדיל בין שני השברים לפי הקצה שממנו באו. החלק "הסמוך ליד", הוא החלק שנשאר מחובר לבית היד, קורא לו "טמא", שהרי אדם יכול באמת להמשיך ולחתוך בו. אבל השבר שמן הקצה הרחוק, "והסמוך לראש", קורא לו "טהור", שכן למעשה לא ישתמשו בו כלל: אין במה לאחוז, ואין אדם תופס להב חשוף ומסכן את עצמו להיחתך. וכיוון שאין לו שימוש מעשי, פסק אותו חלק מלהיות כלי.
וכדאי לדייק היכן נאמרה המחלוקת. במספריים שנשברו אין מחלוקת כלל. הכול מודים ששני הלהבים הם עתה שני כלים, שהרי כל להב בא עם בית היד שלו. המחלוקת היא בכגון סכין או סייף שנחלקו לשני חלקים: החלק שבו בית היד ראוי עדיין לשימוש, ואילו החלק שאין בו בית יד אינו ראוי לדעת רבי יוסי.
לאחר מכן מביאה המשנה מחלוקת ב"מספרת", כלי מסוג של צבת שהיו הנשים משתמשות בו, מעין מלקטת. כל אחת משתי זרועותיו כשלעצמה קהה, ורק כששוחקים את הזרועות זו על זו נוצרת חיתוך. והמקרה הוא "מספרת שנחלקה לשנים": הכלי נשבר באמצעו ונותרו שתי זרועות נפרדות שאין אפשרות לסגור אותן זו על זו, וכל שנשאר הוא שני חלקים קהים. ועל זה שונה המשנה: "רבי יהודה מטמא, וחכמים מטהרין". לדעת רבי יהודה כל זרוע מקבלת טומאה, שהרי אפשר עדיין לחתוך בה. וחכמים סוברים שכל זרוע טהורה, שאין בה חוד ולא תחתוך אלא בקושי רב. ומאחר שפסקה מלהיות כלי אמיתי, יצאה מכלל דיני טומאה ונשארת טהורה מכאן ולהבא.