כלים, פרק יב, משנה א. הפרק פותח נושא חדש בהלכות טומאת כלים: רק דבר שמשמש את האדם מקבל טומאה. חפץ שכל תכליתו לשמש בהמה, או לשמש כלי אחר, נשאר טהור ולא משנה כמה מושלמת מלאכתו. המשנה ממחישה את הכלל הזה בשורה של פריטים מחיי היום יום, והיא עושה זאת בזוגות: אותו חפץ עצמו בשימוש אחד ובשימוש אחר.
הרשימה נפתחת בטבעות. "טבעת אדם טמאה": טבעת של אדם מקבלת טומאה, שכן תכשיט הנענד על הגוף עושה את מלאכתו למען עונדו ושייך לתחום השימוש שלו. אחר כך פוסקת המשנה את ההפך בשלושה סוגים נוספים: "טבעת בהמה", טבעת שנעשתה לבהמה, "וכלים", טבעת שהיא חלק מכלי כלשהו, "ושאר כל הטבעות", כל מיני הטבעות האחרות שלא נעשו לשימוש אדם. כל אלו טהורות. השירות שהן נותנות פונה אל מחוץ לאדם, אל הבהמה או אל הכלי, ולפיכך אין לטומאה אחיזה בהן.
הבהרה אחת נדרשת בעניין הטבעת שהיא חלק מכלי. טבעת כזו אינה מחוץ להלכות טומאה לגמרי: כאשר הכלי עצמו נטמא, נטמאת עמו גם הטבעת, כחלק מן השלם. מה שאינה יכולה לעשות הוא לקבל טומאה בפני עצמה, ככלי עומד לעצמו.
המשנה ממשיכה בשני סוגי קורות עץ: "קורת החצים טמאה, ושל אסירין טהורה". קורה שהעמידוה כמטרה לאימוני קליעת חצים מקבלת טומאה. היא משמשת את האדם היורה ומסייעת לו לאמן את דיוקו, ולכן היא נחשבת דבר העושה מלאכה בשביל אדם. אבל קורה שמניחים על אסירים כדי למנוע מהם לזוז נשארת טהורה. הקורה הזו אינה ממלאת שום תפקיד פעיל; היא פשוט כבדה, וכובד משקלה לבדו מצמיד את האסיר למקומו. משקל דומם אינו מלאכת כלי.
על רקע זה מוסיפה המשנה: "הקולר טמא". קולר שמהדקים סביב צווארו של אסיר כדי לרסן אותו מקבל טומאה, אף שגם הוא כלי של ריסון. ההבדל הוא באופן פעולתו. הקולר הוא חפץ מיטלטל שהאסיר נושא אותו עליו לכל מקום שהוא הולך, והוא עושה את מלאכתו בפועל בשעה שהאסיר נע. הקורה, לעומתו, נועדה דווקא שלא לזוז. מכיוון שהקולר מתלווה לאדם בתנועתו, יש לו דין כלי העושה מלאכה.
אחר כך באות השלשלות: "שלשלת שיש בה בית נעילה טמאה, העשויה לחפיתה טהורה". שלשלת שיש בה מקום לנעילת מנעול והיא משמשת לקשירת רגל הסוס, טומאה נאחזת בה. אמת, השלשלת מונחת על בהמה, אך זה שהיא משמשת באמת הוא הבעלים, שכן היא מונעת מסוסו לתעות או להיגנב על ידי גנב; נמצא שהיא כלי של אדם. ואילו שלשלת שנעשתה כדי לכרוך אותה על יצור קטן, כגון כלב צעיר, נשארת טהורה, שהרי אינה עושה דבר מלבד נוי.
לאחר מכן מיישמת המשנה את אותה הבחנה בשלשלות המחוברות לכלי מדידה: "שלשלת של סיטונות טמאה, של בעלי בתים טהורה". סוחרים סיטונאיים היו קושרים את כלי המדידה שלהם בשלשלת כדי שלא ייקחו אותם הלקוחות. שלשלת כזו שומרת על ממונו של הסוחר ולכן היא משמשת אדם, והיא מקבלת טומאה. אך כשבעל בית מחבר שלשלת לכלי המדידה שבביתו, אין חשש גנבה בביתו, והשלשלת שם רק לנוי. מכיוון שהיא משמשת את הכלי ולא את האדם, היא נשארת טהורה.
רבי יוסי מגביל את המקרה האחרון: "אמר רבי יוסי, אימתי?" באיזה מצב שלשלת של בעל בית נשארת טהורה? "בזמן שהוא מפתח אחד", רק כשכל השלשלת אינה אלא חוליה בודדת אחת. אין אדם עושה שלשלת כזו לשם מלאכה אמיתית, ולכן אין החפץ נחשב כלי כלל. "אבל אם היו שנים", אם היו שתי חוליות, "או שקשר חלזון בראשה", או שקשרו בקצה שלה דבר שנעשה בצורת חלזון, אז "טמאה", הטומאה חלה. החלזון הוא אותו יצור ים, מין שבלול, שמדמו היו מפיקים תכלת. משיש בשלשלת שיעור ממשות כזה, אנו מניחים שנעשתה לתועלת בעל הבית, שלא ייעלם לו כלי המדידה.
המחלוקת בין שתי הדעות היא אפוא בשאלה כיצד לקרוא את שלשלת בעל הבית. התנא הראשון סובר ששלשלת של בעל בית, אם אינה חשובה, מובנת כנוי לכלי המדידה, ואינה משמשת אלא את הכלי. רבי יוסי סובר שתכליתה למנוע גנבה, וגם לבעל בית יש טעם לאבטח את כלי המדידה שלו. הוא מודה רק במקרה של חוליה אחת, שהיא קלה מדי מכדי להיחשב כלי ומכדי לעכב דבר. אבל משיש יותר מחוליה אחת, או צורת חלזון בקצה, אף שלשלת של בעל בית מובנת ככלי השומר על ממונו, והיא מקבלת טומאה.