כלים, פרק י"א, משנה א. עד כאן עסקה המסכת בעיקר בכלי חרס. מכאן והלאה אנו נפרדים מן החרס ופונים אל כלי מתכות. המשנה פותחת בשני כללי יסוד המיוחדים למתכת לבדה ומבדילים אותה מכל שאר החומרים.
אף הפשוטים מקבלים טומאה
"כלי מתכות, פשוטיהן ומקבליהן טמאין": בכלי מתכות, גם הפשוטים וגם אלה שיש להם בית קיבול, מקבלים טומאה. וזה חידוש אמיתי. ברוב החומרים, בית הקיבול הוא עצם התנאי לקבלת טומאה. כלי חרס, כלי זכוכית, כלי עץ וכיוצא בהם אינם נטמאים כלל אלא אם כן הם עשויים כמקבל, יש להם תוך המחזיק משהו. לוח עץ פשוט, או שבר חרס שטוח, אין בהם טומאה. במתכת הדין שונה: אין הכלי צריך להחזיק דבר כדי לקבל טומאה. כלי מתכת פשוט מקבל טומאה בדיוק כמו כלי מתכת שיש בו בית קיבול.
שבירה מטהרת, אבל השיעור חמור יותר
"נשברו, טהרו": כלי מתכות שנטמאו ואחר כך נשברו, טהרו. בנקודה זו הולכת המתכת אחר הכלל הגדול שבכל הכלים, שכלי שנשבר אינו כלי עוד וטומאתו פורחת ממנו.
אלא שגם כאן יש למתכת מדה משלה. בשאר החומרים השאלה היא אם השבר עדיין משמש לשימוש כלשהו; אם כן, עדיין הוא נחשב כלי, לא בטל ממנו שם כלי, ולפיכך טומאתו נשארת בו. החרס הוא הדוגמה הקלאסית: כל זמן שהשבר ראוי לשימוש כלשהו, הוא נשאר טמא. המתכת נמדדת באמת מדה אחרת. כלי מתכת מאבד את טומאתו מן הרגע שאינו יכול לעשות עוד את המלאכה שלשמה נעשה מתחילה, אף אם השבר עדיין ראוי לשימוש אחר. ביטול תכליתו המקורית די בו כדי לבטל ממנו את שם אותו כלי, ועמו את טומאתו.
כשחוזרים ועושים מן השברים כלי
וממשיכה המשנה: "חזר ועשה מהן כלי". דמיינו אדם שאוסף את אותם שברים ומתקן מהם כלי הראוי לשימוש. הדין הוא "חזרו לטומאתן הישנה", הטומאה שהיתה שורה עליהם קודם חוזרת ושורה עליהם. כל טומאה שדבקה באותה מתכת לפני השבירה חוזרת ונחה על הכלי שנעשה ממנה כעת.
וזו תקנת חכמים מדרבנן: כלי שנשבר וחזר ונעשה כלי צריך לעבור את אותו תהליך טהרה בעצמו שהיתה טומאתו הראשונה מחייבת, עד שיטהר.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל
רבן שמעון בן גמליאל מצמצם את הדין האחרון הזה. לשונו: "לא לכל טומאה", לא לכל סוגי הטומאה, "אלא לטומאת הנפש", אלא רק לטומאה שמקורה במת. לדעתו, רק כלי מתכת שנטמא בטומאת מת, ואחר כך נשבר, ואחר כך נעשה ממנו כלי, חוזר לטומאתו שהיתה בו. אבל אם מקור הטומאה הראשונה היה מדבר אחר, הכלי שנעשה מאותם שברים טהור לדעתו.
נמצא שמשנה זו נותנת לנו את שני סימני המתכת: קבלת הטומאה שלה אינה תלויה בבית קיבול, וטומאתה קשורה בתכליתו המקורית של הכלי עצמו, וקשורה בה כל כך עד ששבירתו מטהרת אותו וחזרת עשייתו מחזירה את הטומאה הישנה.