כלים, פרק י', משנה א'. הפרק הזה חוזר לעניין צמיד פתיל, הכיסוי האטום. כלי שפיו סגור בכיסוי שמוקף ומודבק סביב, אין טומאת מת שבאוהל נכנסת לתוכו, וכל מה שנמצא בפנים נשאר טהור. המשנה שלנו לוקחת את הכלל הזה ומפרטת אותו: אלו כלים כשרים לכך, היכן מותר שיהיה הפתיל, באיזה מצב יכול הכלי להיות מונח, ועל מה בדיוק הכלי החתום מציל.
רשימת הכלים
המשנה פותחת: "אלו כלים מצילין בצמיד פתיל", אלו הכלים שמצילים את מה שבתוכם מן הטומאה כשפתיל מקיף את פיהם.
- "כלי גללים": כלים העשויים מגללי בקר מיובשים.
- "כלי אבנים": כלים של אבן.
- "כלי אדמה": כלים שנעשו מטיט שלא נצרף בכבשן.
- "כלי חרס": חרס רגיל שנצרף בכבשן.
- "כלי נתר": כלים העשויים מנתר, מין אדמה גירית. דינם כדין כלי חרס: מיטמאים מאווירם, ואינם מיטמאים במגע בגבם מבחוץ.
- "עצמות הדג ועורו": כלים שנעשו מעצמות של דג או מעורו.
- "עצמות חיה שבים ועורה": עצמות או עור של יתר בריות הים, כל בעל חיים הבא מן הים ואינו דג.
- "וכלי עץ הטהורים": כלי עץ שאינם מקבלים טומאה כלל. כלי עץ שמחזיק ארבעים סאה בלח גדול מדי מכדי לקבל טומאה, כפי שהמשנה תלמד להלן.
המשותף לכל הרשימה הזאת הוא שאין אחד מהם מקבל טומאה בדרך הרגילה, ולכן כל אחד מהם, כשהוא חתום כראוי, יכול לשמש מחיצה בפני הטומאה.
היכן הפתיל, וכיצד מונח הכלי
"מצילין בין בפניהם בין מצידיהן": הכלים האלה מצילים בין שהפתיל נמצא על פי הכלי ובין שהוא סותם נקב בדופן הכלי. גם פתח שבדופן, שבלעדי הפתיל היה מכניס טומאה, נעשה בלתי מזיק ברגע שנסתם בפתיל כראוי, ואין לטומאה דרך להיכנס.
"בין יושבין על שוליהן בין מוטין על צידיהן": גם מצב הכלי אינו משנה. הוא יכול לעמוד זקוף על שוליו והכיסוי החתום מלמעלה, או להיות מוטה על צידו והחלק החתום פונה הצידה. בכל אחת מן הצורות האלה הכלי עושה את מלאכתו.
כלי הכפוי על פיו
עכשיו המשנה דנה במקרה שאין בו כיסוי כלל: "היו כפויין על פיהן". הכלי הופך כך שפיו נשען על הקרקע, והחיבור שבין שפתו לקרקע נסתם בטיט. חלל הכלי סגור באמת, ואף על פי כן לא הונח עליו שום דבר בתור מכסה. האם הקרקע עצמה, יחד עם הפתיל שסביב השפה, נחשבת צמיד פתיל?
המשנה פוסקת שכן, ואף מוסיפה: "מצילין כל שתחתיהן עד התהום", הם מצילים לא רק את מה שבתוכם אלא גם את כל מה שנמצא תחתיהם ממש, עד התהום. בדרך כלל טומאת מת שבאוהל מתפשטת לא רק בתוך האוהל אלא גם למטה, לתוך הקרקע שתחתיו. כאן הכלי הכפוי והחתום חוסם את הטומאה פעמיים: הוא מונע ממנה להיכנס לחללו, והוא גם מונע ממנה לירד לאדמה שמתחתיו.
"רבי אליעזר מטמא": רבי אליעזר חולק וסובר שבמקרה הזה הכול טמא. לדעתו, כלי המונח על פיו על הקרקע אין בו צמיד פתיל אמיתי, שהרי אין כאן מכסה ממש שפתיל מקיף אותו, והקרקע שמתחת אינה יכולה לבוא במקום מכסה.
על מה מציל כל סוג של כלי
לסיום המשנה מבחינה בין כלי חרס חתום לבין כלי חתום העשוי משאר החומרים שברשימה. "על הכל מצילין": כל הכלים האלה, כשהם חתומים בצמיד פתיל, מצילים על כל מה שבתוכם, בין אוכלין, בין משקין ובין כלים אחרים.
"חוץ מכלי חרס, שאינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס": כלי חרס הוא היוצא מן הכלל. כלי חרס חתום מציל רק על אוכלין, על משקין ועל כלי חרס אחרים שהונחו בתוכו. כלים קטנים של מתכת, של עץ או של בגד שבתוכו אינם ניצלים, והם מקבלים טומאה.
נמצא שהמשנה הזאת נותנת לנו את התמונה המלאה של צמיד פתיל: קבוצה מוגדרת של כלים שאינם מקבלים טומאה, פתיל שמועיל בין בפי הכלי ובין בנקב שבדופנו, כלי שיכול לעמוד או להיות מוטה בכל מצב, כלי כפוי שמציל (שלא כדעת רבי אליעזר) אפילו על הקרקע עד התהום, והגבלה אחת המיוחדת לכלי חרס, שהצלתו משתרעת על אוכלין, משקין ובני מינו בלבד.