פרק ג' משנה ז' במסכת הוריות. במשנה הקודמת עסקנו בדיני קדימה ובסדרי העדיפויות שבהם, וכאן לפנינו משנה העוסקת במה שמכונה בימינו 'טריאז'' - מיון וקביעת סדר עדיפויות. מה קורה במצב קשה שבו אדם נדרש לעשות טוב, אך המשאבים העומדים לרשותו אינם מספיקים לכל המעורבים? מי מקבל עדיפות?
יש להקדים ולומר: תהא התשובה אשר תהא, היא עתידה לעורר אי נוחות. וכך אף ראוי שיהיה, שכן משמעותה היא שישנם אנשים הנותרים מאחור. אלא שהמדובר במצב סיוטי שבו אין ברירה, והמשאבים או ההזדמנויות מוגבלים. במצב כזה - כיצד נקבעים סדרי העדיפויות?
נקודת המוצא - כל המקודש מחברו קודם:
יסוד הדברים כאן הוא מה שלמדנו במשנה הקודמת: כל שהוא מקודש מחברו, הוא הקודם. וכפי שראינו שם בהשוואה שבין החטאת לעולה, מגדירי הקדושה הם קשת רחבה של שיקולים: דם החטאת קודם לדם העולה, מפני שהדם מכפר על יותר דברים ועל עבירות חמורות יותר; ואילו איברי העולה קודמים לחלקים הנשרפים של החטאת, מפני שבעולה נשרפת הבהמה כולה, בניגוד לחטאת שבה נשרף חלק ממנה בלבד.
הצלת נפשות והשבת אבידה - האיש קודם:
"להחיות" - אם ניתן להציל את חייו של אדם אחד בלבד, את חיי מי מצילים? התשובה היא ש"האיש קודם לאישה", מפני שהאיש מחויב ביותר מצוות מן האישה, ולפיכך הוא מקודש יותר מבחינה טכנית.
"להשיב אבידה" - לכאורה מדובר בעניין קטן בהקשר של משנה זו, אך המעיין בסוגיה יראה שהשבת אבידה משמעה שמירה על רכושו של חברו היהודי בכל המובנים, ולא החזרת חפץ אבוד בלבד, אלא הצלתו מכל הפסד. לפיכך, אם ניתן להציל את רכושו של אדם אחד בלבד, הזכר קודם, מפני שהוא המקודש יותר.
אספקת צרכים - האישה קודמת:
לעומת זאת, כאשר אין מדובר במי שגוסס חס וחלילה, אלא בשאלה של מתן צרכיהם. המשנה נוקטת בלשון "כסות", שפירושה בגדים, אולם העיקרון חל על כל סוג של מילוי צורך, ובכללו צרכי המזון. במקרה כזה האישה קודמת.
הטעם לכך: כאן אין השאלה שאלה של חיים ומוות חס וחלילה, אלא של מידת הסבל הרגשי. ומאחר שנשים מוטרדות, נבוכות ומתביישות יותר מן הצורך לדפוק על דלתות ולבקש תמיכה, לפיכך אם עומד לרשותנו מעיל אחד בלבד עבור איש או אישה - ניתן אותו לאישה, והאיש ילך וידפוק על הדלתות.
אותה הלכה תחול בכל מצב מקביל:
אם ישנם שני יתומים ורק אחד מהם יכול להיאסף - הבת נאספת תחילה.
אם יש כסף לפרנס אדם אחד בלבד מבחינת מזון - האישה מקבלת את המזון, וכן הלאה.
פדיון שבויים:
אף בהוצאה מבית השבי, בפדיון מן הכלא או מן השבי, הנשים קודמות לגברים. הטעם: חוששים אנו שמא ייפגעו הנשים בידי שוביהן, ואם כך הדבר, סבלן יהיה חמור בהרבה מסבלו של גבר הנפגע פיזית בידי שוביו. לפיכך ניתנת עדיפות לאישה, כדי להוציאה משם בהקדם האפשרי - שוב, במצב שבו המשאבים או האפשרות מספיקים להצלת אחד מהם בלבד.
"בזמן ששניהם עומדים לקלקלה":
אולם אומרת המשנה, שאם גם האיש וגם האישה השבויים עומדים שניהם להיות מנוצלים מינית - "האיש קודם לאישה". הטעם לכך הוא שהניצול בדרך זו הוא סיוט ובושה גדולים עוד יותר עבור האיש מאשר עבור האישה, מפני שאין זה טבעי כלל. סיוט הוא כפי שהוא עבור האישה, וגרוע עוד יותר עבור האיש.
הבהרה חשובה לסיום:
יש להבהיר כי כל דיוננו כאן הוא במצב שבו אדם עושה דברים טובים בלבד, ואינו עושה שום דבר רע - אלא שאין ביכולתו לעשות את כל הטוב שהיה רוצה לעשות. אך אם, למשל, מכוון אדם אקדח לראשו של פלוני ואומר לו: או שתהרוג את האישה הזאת או שנהרוג אותך - טעות גמורה תהיה לחשוב שהמשנה קבעה זה עתה שאם ניתן להציל גבר או אישה יש להציל את הגבר, ולפיכך רשאי הוא להרוג את האישה. חס וחלילה. לעולם אין אדם רשאי לעשות כן, והדין הוא "ייהרג ואל יעבור" - המאוים חייב למות ולקבל את הכדור, ולא להרוג את האישה.
הנקודה במשנתנו היא שאין האדם עושה דבר רע כלל, אלא עושה את הדבר הנכון: מצוי בידו גלגל הצלה אחד בלבד ולפניו שני טובעים - למי ישליך אותו? אין כאן שום הצעה להטביע אדם אחד כדי להציל את חברו, חס וחלילה.