אנו ניגשים למשנה ו' בפרק ג' של מסכת הוריות. המשנה סוטה לכאורה מן הנושא ושבה אליו בסופה, שכן היא באה להשיב על השאלה: אם עומדים לפנינו גם פר כהן משיח וגם פר העלם דבר של ציבור - איזה מהם קודם? קודם שנדון בכך, נעמוד על העקרונות הכלליים של סדרי הקדימה בקרבנות: כאשר שני קרבנות מוטלים לעשייה בעת ובעונה אחת, איזה מהם קודם. עיקרון זה מתרחב אף למצוות בכלל: כאשר שתי מצוות עומדות לפני האדם בבת אחת, איזו מהן קודמת.
"כל התדיר מחברו קודם את חברו":
כלל ראשון הוא "כל התדיר מחברו קודם את חברו" - מבין שני הדברים, המצוי והשכיח יותר זוכה בקדימה. כלל זה ידוע בניסוחו הרווח: "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם".
הנקודה החשובה כאן היא שמדובר בתדירות המבוססת על החיוב ההלכתי. כך למשל:
תמיד של שחר מול מוסף של שבת - התמיד קודם, שכן הוא קרב בכל שבעת ימי השבוע, ואילו המוסף אינו אלא ביום אחד בשבוע.
מוסף של שבת מול מוסף של ראש חודש - השבת קודמת, מפני שהיא תכופה יותר.
וכן ראש חודש מול ראש השנה, על פי אותו היגיון.
מדידת התדירות תלויה אפוא במספר הפעמים שבהן חלה החובה, ולא בכמות המעשים בפועל. דוגמה לדבר: אדם שעליו לברך שתי ברכות, ברכת אשר יצר וברכת המזון. אף אם למעשה יברך ברכת המזון עשר פעמים ביום ואילו אשר יצר יאמר חמש פעמים בלבד, אין ברכת המזון נחשבת תדירה יותר, שכן אין חובה במהלך היום לאכול ולברך ברכת המזון, ואילו אמירת אשר יצר מחויבת לכל הפחות פעם אחת ביום. לפיכך אשר יצר נחשבת התדירה יותר, מפני תדירות החיוב ההלכתי שבה.
"וכל המקודש מחברו קודם את חברו":
כלל שני הוא "וכל המקודש מחברו קודם את חברו" - כאשר שני דברים עומדים לעשייה בבת אחת, ואחד מהם מקודש יותר מחברו באיזה אופן, הוא זוכה בקדימה. הגמרא מדגימה זאת בשני מקרים:
זריקת הדם: אם עומדים לפנינו דם חטאת ודם עולה, החטאת קודמת, מפני שדמה מכפר אף על מצוות לא תעשה - איסור מן התורה שיש בו עונש כרת כשנעשה במזיד; ואילו העולה אינה מכפרת אלא על מצוות עשה, ואין כוחה חזק כשל החטאת.
הקטרת האימורים: כאן העולה קודמת, מפני שבעולה נשרף הכול - לא האימורים בלבד, אלא גם האברים, הגפיים והקרביים; ואילו בחטאת נשרפים האימורים בלבד, החלקים הפנימיים המסוימים המוקרבים, ולא שאר הבהמה. שלמות השריפה מעניקה לעולה מעין התרוממות בקדושתה בהקשר זה.
ומה הדין כאשר שני הכללים מתנגשים - דבר אחד תדיר יותר וחברו מקודש יותר? הגמרא שואלת שאלה זו ואינה פושטת אותה, ולפיכך פוסק הרמב"ם שהרשות נתונה להקדים את אחד מהם כרצונו.
פר כהן משיח קודם לפר העדה:
לבסוף חוזרת המשנה לנושא הפרק וקובעת: "פר המשיח קודם לפר העדה בכל מעשיו" - קרבנו של הכהן הגדול על הוראתו המוטעית שאחריה הלך בשוגג, קודם להבאת פר העלם דבר של ציבור. הטעם לכך, כפי שמובן ממסכת סוכה, הוא שהכהן הגדול הוא מעין נציגו של הציבור, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביום הכיפורים, ולפיכך חשוב שיקבל את כפרתו תחילה, קודם הדאגה לכפרת העם. כפרתו קודמת לכפרת הציבור, ואף יש פסוק לכך.
מעניין שהרמב"ם מבין זאת לא רק כעיקרון כללי אלא כדין מסוים, שכן נראה מדבריו שלכל הפחות לכתחילה, הכהן הגדול הוא שצריך להקריב את פר העלם דבר. מטעם זה מובן היטב מדוע יש להקדים את כפרתו: הוא השליח להקרבת פר העלם דבר, ולפיכך עליו לקבל כפרה תחילה.
אלא שאין הדבר ברור שזוהי חובה גמורה. הרמב"ם אמנם מציע כך, אך ממקורות אחרים בתורה שבעל פה עולה שאין הכרח שתיעשה העבודה בכהן גדול דווקא, וכהן הדיוט כשר לכך אף הוא. לפיכך ייתכן שאין זה אלא דין לכתחילה. מכל מקום, נראה שהכהן הגדול צריך לקבל את כפרתו, או לכל הפחות להביא את פרו, תחילה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני כללי קדימה בקרבנות - "כל התדיר מחברו קודם את חברו", כאשר התדירות נמדדת לפי תדירות החיוב ההלכתי, ו"כל המקודש מחברו קודם את חברו", כפי שנתבאר בדם החטאת מול דם העולה ובהקטרת אימורי העולה מול אימורי החטאת. בהתנגשות בין הכללים לא הכריעה הגמרא, ולפיכך הרשות נתונה. ולבסוף למדנו שפר כהן משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו, מפני שכפרת הכהן הגדול, נציגו של הציבור, קודמת לכפרת העם.