במשנה הקודמת הגדירו חכמים מיהו הנשיא, זה שמביא את שעיר הנשיא. כעת, במשנה ד' בפרק ג' של מסכת הוריות, באים חכמים להגדיר מיהו הכהן המשיח - זה שמביא את פר כהן המשיח, קרבן הפר המיוחד.
"איזהו המשיח? המשוח בשמן המשחה":
כהן זה נמשח בשמן המשחה המיוחד כדי להיעשות כהן גדול. עוד בפרשת כי תשא ציווה הקדוש ברוך הוא את משה רבנו להכין את שמן המשחה, ששימש לחנך את המשכן ואת כליו, ולמשוח את אהרן הכהן ואת בניו לכהונה. לאחר מכן נשמר השמן ושימש למשיחת כהנים גדולים לאורך כל תקופת בית ראשון.
בימיו של המלך יאשיהו, לפני חורבן בית המקדש הראשון, הסתיר המלך את שמן המשחה כדי שלא ייפול בידי הגויים. מאותה שעה ואילך אין אפשרות להשרות על כהן את מעמד הכהן הגדול באמצעות המשיחה, והדרך החלופית היא 'ריבוי בגדים': כהן שמלבישים אותו בבגדי הכהן הגדול נקרא "מרובה בגדים". המשנה מדגישה שדווקא המשוח בשמן המשחה הוא הנקרא כהן המשיח, ולא המרובה בגדים.
בגדי הכהונה:
כהן הדיוט - לובש ארבעה בגדים בלבד: הכתונת, המכנסיים, המצנפת (כעין כובע) והאבנט (כעין חגורה).
כהן גדול - מקבל ארבעה בגדים נוספים: האפוד (כעין סינר), החושן (כעין לוחית חזה), המעיל (כעין גלימה) והציץ (סרט ראש של זהב). ארבעת הבגדים הנוספים הם המעניקים לכהן את מעמד הכהן הגדול.
לדעת הרמב"ם די בעצם לבישת הבגדים, ואילו לדעת רש"י נדרש שיעבוד עבודה ממשית בשמונת בגדי הכהונה. בכל אופן, זו הדרך להיעשות כהן גדול לעניין השראת הקדושה, אך אין היא עושה אותו כהן המשיח הראוי להביא את פר כהן המשיח.
ההבדל בין המשוח למרובה בגדים:
המשנה ממשיכה, ודבריה הם הד לדברי המשנה במסכת מגילה: "אין בין כהן המשוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצוות". זהו המקרה הנדון במסכת הוריות: כהן גדול שהורה הוראה מוטעית במצווה שאדם רגיל חייב על שגגתה חטאת קבועה. זהו התרחיש היחיד וההבדל היחיד; בכל שאר הדברים אין כל הבדל בין כהן גדול שנתמנה בשמן המשחה לבין המרובה בגדים.
כהן המשמש וכהן שעבר:
המשנה ממשיכה, אף היא מלשון המשנה במגילה: "ואין בין כהן המשמש לכהן שעבר". עניין זה חורג לכאורה מנושאה של מסכת הוריות, אך הוא המשך ישיר לדיון בהבחנה שבין סוגי הכהנים. הכהן המשמש הוא המכהן בפועל, והכהן שעבר הוא כהן גדול שאינו משרת עוד.
לדוגמה, בפתיחת מסכת יומא מתואר כי אם נטמא הכהן הגדול, ממנים כהן אחר תחתיו. בזמן טומאתו אין הוא משמש, והאחר הוא הכהן הגדול המכהן; ומשייטהר הראשון, יחזור לשמש ככהן הגדול המתפקד, והשני ייקרא הכהן שעבר, כהן גדול לשעבר.
כפי שלמדנו קודם בפרק, משהושרתה על אדם קדושת כהן גדול, קדושה זו נשארת בו לעולם. שואלת אפוא המשנה: אם לפנינו שני אנשים שקדושת כהן גדול חלה עליהם, האחד משמש כעת והאחר כיהן קודם לכן, ושניהם בחיים - מה ההבדל ביניהם להלכה? התשובה היא "אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה".
שני דברים אלו אי אפשר ששני כהנים גדולים יעשו אותם יחד. בנסיבות רגילות רשאי הכהן הגדול לעבוד ביום רגיל מעט או הרבה כרצונו, ואילו עבודת יום הכיפורים חייבת להיעשות דווקא בידיו. אך יסוד ההבחנה כאן הוא הממון: שני קרבנות אלו מוטל על הכהן הגדול לשלם עבורם מכספו, ולא ייתכן ששני כהנים גדולים יישאו בתשלום אחד:
פר יום הכיפורים - הפר המיוחד המובא ביום הכיפורים לכפר על הכהן הגדול, בני ביתו וכל הכהנים. הכהן הגדול משלם עליו מכספו האישי, ולפיכך הכהן המשמש הוא המשלם עליו.
עשירית האיפה - כמות הסולת שבה משתמשים ב'חביתי כהן גדול'. בכל יום מביא הכהן הגדול מנחה בשיעור עשירית האיפה, שהם 43.2 ביצים, ואופה ממנה שתים עשרה חלות על מחבת. מחציתן קרבות בבוקר עם תמיד של שחר ומחציתן אחר הצהריים עם תמיד של בין הערביים (ויש הנוקטים לשון שש בבוקר ושש אחר הצהריים, ויש הנוקטים חצי תריסר בבוקר וחצי תריסר אחר הצהריים - ואין ביניהם ולא כלום).
הכהן הגדול אינו חייב להביא את החביתין בעצמו - כל כהן יכול להקריבן - אך עליו לשלם עבורן. קרבן אחד בלבד מובא בכל יום, ולפיכך התשלום מוטל על הכהן המשמש ולא על הכהן שעבר.
בכל השאר - שווים:
בכל שאר הדברים עומדים שניהם על מכנה משותף, וכלשון המשנה: "זה וזה שווין בעבודת יום הכיפורים, ומצווין על הבתולה, ואסורין על האלמנה, ואינן מטמאין בקרוביהן, ולא פורעין, ולא פורמין, ומחזירין את הרוצח":
"שווין בעבודת יום הכיפורים" - כל אחד מהם כשר לעבוד את עבודת יום הכיפורים. כגון כהן גדול שפרש מחמת זקנה וחזר לו כוחו, או שהיה בו מום ועבר - אם עבד, עבודתו כשרה.
"ומצווין על הבתולה" - מצוות עשה על כהן גדול לשאת בתולה, ואין דרישה זו קיימת בכהן הדיוט. חובה זו חלה על המשמש ועל שעבר כאחד.
"ואסורין על האלמנה" - שניהם אסורים בנשיאת אלמנה. כהן הדיוט רשאי לשאת אלמנה ואסור רק בגרושה, ואילו כהן גדול אסור אף באלמנה.
"ואינן מטמאין בקרוביהן" - כהן רגיל אסור להיטמא בטומאת מת, אך מצווה עליו להיטמא ולהתעסק בקבורת שבעת קרוביו: אמו ואביו, אחיו ואחותו (והאחות דווקא כשאינה נשואה לאחר), בנו ובתו ואשתו. הכהן הגדול אינו מיטמא אף להם, ואפילו לא להוריו, ובכך שווים המשמש ושעבר.
"ולא פורעין, ולא פורמין" - אלו הנהגות אבלות. אבל אינו מספר את שערו, ואילו הכהן הגדול אינו רשאי לפרוע, כלומר לגדל את שערו, אלא חייב לספרו בכל יום. וכן פרימה, קריעת הבגד הנעשית באבלות, אינה נוהגת בכהן גדול.
"ומחזירין את הרוצח" - כפי שלמדנו במסכת מכות, רוצח בשוגג גולה לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול. מיתתו של אחד משניהם מספיקה, ואף אם מת הכהן הגדול שפרש, רשאי הגולה לשוב לביתו.
לגבי איסור האלמנה יש לשאול: הרי הכהן הגדול מצווה לשאת בתולה, ובאיזה אופן תיתכן אצלו נשיאת אלמנה? התשובה נעוצה בשני שלבי הנישואין. השלב הראשון הוא האירוסין, הקרויים גם קידושין, והם נישואין גמורים מבחינה משפטית. אישה שנתקדשה בטבעת - "הרי את מקודשת לי בטבעת זו" - הריהי אשת איש לכל דבר, אלא שעדיין לא נישאה למעשה והיא יושבת בבית אביה. אם מת בעלה או גירשה, נעשית אלמנה או גרושה בעודה בתולה. זוהי האישה שהיא בתולה ואף על פי כן אסורה לכהן גדול, מפני שהיא אלמנה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כהן המשיח הוא דווקא המשוח בשמן המשחה, ולא המרובה בגדים, וכי אין ביניהם אלא פר הבא על כל המצוות. כן למדנו כי אין בין הכהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה, שהתשלום עליהם מוטל על המשמש בלבד, ואילו בכל שאר דיני הכהונה הגדולה - עבודת יום הכיפורים, הבתולה והאלמנה, טומאת הקרובים, פריעה ופרימה והחזרת הרוצח - שניהם שווים.