אנו פותחים את הלימוד במסכת הוריות, פרק א' משנה א'. הלימוד נשען על ההקדמה שקדמה לו, ומי שטרם האזין לה - ראוי שיעשה זאת תחילה.
רקע לדברים:
כבר למדנו כי כאשר הסנהדרין הגדולה פוסקת שדבר מסוים מותר, בעוד שלמעשה מדובר באחד מארבעים ושלושה האיסורים שבתורה שהעושה אותם במזיד חייב כרת - כלומר כריתה מן השמים או מיתה בטרם עת - והציבור נוהג על פי אותה הוראה מוטעית, ולאחר מכן חוזרת בה הסנהדרין ומודה: "טעינו, הדבר אסור" - אזי מובא קרבן מיוחד הנקרא פר העלם דבר של ציבור, הפר המובא על דבר שנעלם מן הציבור.
שאלת המשנה:
המשנה שלפנינו דנה במקרה שבו לא רוב הציבור נהג על פי ההוראה המוטעית, אלא יחיד בלבד. לדוגמה: הסנהדרין הורתה שהחֵלֶב מותר באכילה, ואדם פרטי אכל חֵלֶב על סמך הוראה זו, ולאחר מכן חזרה בה הסנהדרין והודתה בטעותה. כאן אין מקום לפר העלם דבר, שהרי לא היה זה רוב הציבור. השאלה היא, אפוא: האם אותו יחיד מביא קרבן חטאת אישי, שהרי בסופו של דבר עבר על איסור, או שמא הוא פטור משום שסמך על הוראת הסנהדרין?
משנתנו נשנתה לשיטת רבי יהודה, ולדעתו אותו אדם פטור מלהביא חטאת. טעם הפטור אינו מדין אונס, אלא לימוד מן הפסוק - מאות מיותרת בלשון הכתוב, כפי שיתבאר להלן: נדרש ש"בעשותה" יהיה מעשה של נפשו שלו, טעות שטעה מדעת עצמו ולא מתוך הסתמכות על הסנהדרין. מטעם טכני זה, הסומך על הסנהדרין בטעות - פטור.
אולם אין הלכה כרבי יהודה. ההלכה היא כדעת החכמים, שאינם מוזכרים כלל במשנתנו, הסוברים כי אף שסמך על הסנהדרין ועשה את הדבר הטוב ביותר שיכול היה לעשות, סוף סוף עבר על התורה ונזקק לכפרה, ולפיכך חייב בחטאת. אין נפקא מינה בכך שנהג בתום לב - זוהי בדיוק הגדרת שוגג, טעות, ובכל זאת חייב בקרבן.
ראוי להזכיר כי אדם העובר על איסור תורה במזיד, בכוונה תחילה, אינו יכול לפתור את בעייתו בהבאת חטאת. החטאת מובאת אך ורק על אותן עבירות שיש בהן עונש כרת, וכאשר נעברו בשוגג, ללא כוונה לעבור על התורה.
לשון המשנה:
"הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה" - בית דין, היינו הסנהדרין, פסקו שמותר לעשות דבר שהוא באמת עבירה על אחת ממצוות התורה. אף שנראה מלשון המשנה שמדובר בכל מצווה שבתורה, אין זו אלא העתקה מלשון הפסוק העוסק בעניין: "אם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה'", ומחמת אותו ביטוי - "אחת ממצוות ה'" - נקטה גם המשנה לשון זו. אך למעשה מדובר אך ורק בעבירות שיש בהן עונש כרת.
"וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם" - אדם פרטי הלך אחר פסק הדין המקל שלהם, נהג על פיו, ונמצא עובר על התורה בשוגג. ובכל האופנים:
"בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶם" - אף הם נהגו כן, והוא עשה עמהם.
"בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן" - הם עשו, והוא הלך בעקבותיהם ועשה לאחר מכן.
"בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה" - הם מעולם לא נהגו בפועל בקולא שהורו, אלא פסקו להלכה בלבד שהדבר מותר, והוא הלך אחר פסקם.
בכל המקרים הללו - "פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְּבֵית דִּין", משום שסמך על בית הדין.
ומניין נלמד הדבר? הפסוק אומר: "אם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה". לכאורה היה ראוי לומר "בעשות אחת", ומהי ה"ה" היתרה שבמילה "בעשותה"? מכאן דורש רבי יהודה שצריך שיהיה זה מעשה נפשו שלו - שהוא עצמו טעה, ולא שסמך על בית הדין. אך כאמור, אין החכמים מסכימים לדרשה זו, ואין ההלכה נפסקת כמותה.
החלק השני של המשנה - היודע שטעו:
"הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו" - הסנהדרין נתנה את פסיקתה שהדבר מותר, ואחד מן הדיינים הנוכחים יודע שטעו. "או ראוי להוראה" - ואפילו מי שאינו נמנה על שבעים ואחד חברי הסנהדרין, אלא ראוי היה להימנות עליהם. יש לזכור כי סביב הסנהדרין ישבו התלמידים, הבאים בתור, אשר עם התפנות מקום היו ממלאים אותו. הרי אלו אנשים שיכולים היו להיות דיינים, ולפיכך אילו היו מעלים התנגדות, היו דבריהם נשקלים ברצינות.
"והלך ועשה על פיהם" - אף שידע שהסנהדרין טעו, אמר לעצמו: הסנהדרין הורו שמותר, ואעשה כדבריהם. ובכל האופנים - "בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה", אף אם הם מעולם לא עשו אלא רק הורו שהדבר מותר, ושמע ונהג אחר פסקם המקל - "הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין", חייב הוא להביא חטאת, משום שלא סמך על בית הדין.
מה מתרחש כאן? מדובר באדם היודע שבית הדין טועה. מסיבה כלשהי לא העלה את השגתו בפניהם, ולכן לא שקלו את טענתו. מכיוון שהוא עצמו יודע שהדבר אסור, אין הוא רשאי לעשותו, ואף על פי כן עשה זאת בהסתמך על היתר בית הדין. והנה, אילו היה אומר לעצמו: "יש בידי כרטיס יציאה מצוין מן הצרה - בית הדין התיר, ולכן אעשה זאת בכל מקרה", היה זה מעשה במזיד. אדם כזה עבר על התורה בכוונה ובזדון, ואינו חייב חטאת כלל, שהרי פעל במזיד. אין זה, אפוא, המקרה של משנתנו.
מקרה משנתנו הוא באדם שסבר בטעות כי עליו לשמוע לבית הדין, אף שהוא יודע שטעו. ויש להיזהר מהבנה מוטעית: מדובר באדם שבית הדין היה שומע לו אילו היה מעלה את השגתו, והייתה לו השגה ראויה, אלא שלא העלה אותה. הסדר הראוי הוא שיעלה את קושייתו, הדיינים ישקלו אותה, יפלפלו וידונו בה. אם יקבלו את דבריו - יחזרו בהם מן הקולא וישנו את פסקם; ואם ידחו אותה לאחר שנשקלה, אכן מוטל על האדם לשמוע לסנהדרין. אמנם ייתכן שאם בלבו סבור שהדבר אסור לא יוכל לנהוג בקולא, אך מכל מקום היה רשאי לסמוך על הסנהדרין ולומר: "מצווה עלי לשמוע לסנהדרין, ולכן אנהג כך".
נבהיר את הדברים: הוא ידע שפסק הסנהדרין נשען, למשל, על טעות דפוס בספר התורה שממנו קראו. הוא לא הביא זאת לתשומת לבם, אלא חשב לעצמו: "מוטל עלי לשמוע להם, שהרי זוהי מצווה מתרי"ג המצוות - שאם הסנהדרין אומרים דבר, אפילו נראה לך שהם טועים, אפילו אומרים על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, חובה לשמוע להם. ואף שאני יודע שטעו מחמת טעות הדפוס שבספר התורה שלהם, מצווה עלי לשמוע לסנהדרין". והנה זו עצמה טעות, ומכיוון שטעה - הרי הוא שוגג, ובאותו מקרה מסוים חייב להביא חטאת.
שהרי מה שהיה עליו לעשות הוא להעלות את קושייתו בפני הסנהדרין, ולאחר שהיו פוסקים בה היה העניין מתיישב. אנו עוסקים, אפוא, במקרה מוגדר: אדם שהיה ראוי להימנות על הסנהדרין אילו הוזמן, או שהוא אכן חבר בה, והייתה בידו קושיה שלא העלה אותה - וכל זאת בטרם קבעו הדיינים דעה מוחלטת. אילו היה סומך על הקולא שידע כי היא מוטעית, היה זה מעשה במזיד; אך מכיוון שסבר בטעות שעליו ללכת אחריה משום שכך נראה להם הדין, הרי זה שוגג, ולפיכך חייב בחטאת.
"זה הכלל":
המשנה מסכמת וקובעת את העיקרון: התולה בדעת עצמו ולא בדעת בית הדין ועבר עבירה - חייב חטאת; והתולה בבית הדין - פטור. וכל זה, כאמור, בעולמו של רבי יהודה, הסובר שיחיד פטור מחטאת כאשר הסנהדרין הורו לו לעשות כן.
ומה בא הכלל להוסיף? נפתח במקרה הראשון - התולה בעצמו, שהוא חייב. יש בני אדם הסבורים שהם חכמים מן הסנהדרין, ולעתים אף באמת כך הוא. נניח שיש אדם החכם מכל חברי הסנהדרין, אלא שמסיבה כלשהי לא הזמינוהו להימנות עמהם, משום שנחשב בעיניהם טרחן. אומר אותו אדם: "אותם טיפשים שבסנהדרין טועים תמיד, אך הפעם, כשאמרו שהחֵלֶב מותר, צדקו - פעם אחת צדקו". והוא אוכל את החֵלֶב, ואף הסנהדרין התירה לאכלו.
וכאשר חוזרת בה הסנהדרין ומודה "טעינו", מתברר שהוא כלל לא הסתמך על הקולא שלהם. הוא היה אוכל את החֵלֶב בין שפסקו כך ובין שלא פסקו, שהרי סמך על דעת עצמו. העובדה שהסנהדרין הסכימה עמו - או שהוא הסכים עמה - אינה אלא צירוף מקרים, ומעולם לא תלה בהם. לפיכך, אף לרבי יהודה, הפוטר יחיד שסמך על הוראת הסנהדרין, פטור זה נאמר דווקא בתולה בסנהדרין; ואילו זה תלה בעצמו, ומשנוכח שטעה - חייב להביא חטאת.
והחלק השני - "והתולה בבית דין פטור". מה בא להוסיף על שנתבאר לעיל? הדבר יובילנו למשנה הבאה, אך יסוד העניין הוא כך: ביום שני הורה בית הדין שהדבר מותר, ביום שלישי חזרו בהם ואמרו "טעינו, אסור", וביום רביעי בא אדם ששמע את ההוראה המקלה ביום שני, ולא שמע על חזרתם ביום שלישי, ונהג על פי הפסק הישן. האם עדיין הוא חסוי תחת ההוראה המוטעית של הסנהדרין ופטור מחטאת? תשובת המשנה היא: אכן כן. מכיוון שסמך על היתר הסנהדרין שקדם, הרי הוא טועה את אותה טעות עצמה, ואין נפקא מינה בכך שבינתיים כבר חזרו בהם ושינו את דעתם, ואפילו הביאו בינתיים פר העלם דבר. הוא תלה בהם, ולפיכך זכאי לפטור הנלמד מן הפסוק, כדברי רבי יהודה, ואינו מביא חטאת.
ולהלכה, כפי שהקדמנו, אין נוקטים כאף אחת מן הדעות הללו. ההלכה היא שאדם שעבר בשוגג על איסור תורה שעונשו כרת - בין שהסנהדרין התירו ובין שאסרו - אם טעה ועשה, חייב להביא חטאת. יוצא מן הכלל הוא המקרה שבו הורתה הסנהדרין להתיר ורוב עם ישראל טעו אחריה: אז מובא פר העלם דבר, והוא הפוטר את היחיד מהבאת קרבן חטאת פרטי.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין היחיד שנהג על פי הוראה מוטעית של הסנהדרין. לדעת רבי יהודה, התולה בבית דין פטור מחטאת - מדרשת "בעשותה", שצריך שיהא מעשה נפשו שלו - וזאת בכל האופנים: עשו ועשה עמהם, עשו ועשה אחריהם, או שלא עשו כלל והוא עשה. לעומת זאת, מי שידע שטעו, או שהיה ראוי להוראה, ולא העלה את השגתו - חייב, משום שלא תלה בבית דין אלא טעה בעצם ההנחה שעליו לשמוע להם. וזה הכלל: התולה בעצמו חייב, ואפילו כשהסנהדרין הסכימה עמו במקרה; והתולה בבית דין פטור, ואפילו כאשר חזרה בה הסנהדרין בינתיים. ולהלכה, כדעת החכמים, השוגג חייב חטאת, אלא אם כן טעה רוב הציבור והובא פר העלם דבר.
במשנה הבאה נעמוד על המקרה שמתוכו מתבררת תוספת הכלל "והתולה בבית דין פטור".