אנו פותחים את הפרק השלישי של מסכת חולין, משנה א'. במשניות הקרובות נבחן מה הדין כאשר מעמדו של הכהן המשיח או של המלך בשעת הבאת הקרבן אינו המעמד שהיה לו בשעת החטא, ומהו הקרבן שעליו להביא.
"כהן משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחותו":
מדובר בכהן גדול המשוח שהורה לעצמו בטעות בדבר שיש בו כרת ונהג למעשה על פי הוראתו, וכעת הוא מבקש להביא את קרבנו לכפרה - הפר המיוחד של הכהן המשיח. אלא שבשעה שהגיע זמן הבאת הקרבן בפועל, שוב אינו משמש ככהן משיח, ותחתיו מכהן כהן גדול אחר.
סילוקו מן הכהונה יכול להיגרם מכמה סיבות:
מום קבוע - הפוסל אותו מלשמש לצמיתות.
מום זמני - המונע ממנו לתפקד לפי שעה.
טומאה - שאף היא מונעת ממנו לשמש באופן זמני.
זקנה - שמחמתה אין הוא מסוגל עוד לשמש ככהן גדול.
"וכן נשיא שחטא ואחר כך עבר מגדולתו":
הוא הדין באדם שהיה מלך ועבר עבירה בעודו מלך. יש לזכור כי קרבנו המיוחד של הנשיא הוא שעיר עיזים זכר במקום נקבה. והנה, לפני שהספיק להביא את חטאתו המיוחדת, חדל מלהיות מלך.
שני מצבים גורמים לכך:
מרד רוב העם - שכן משאין למלך שליטה על עמו, שוב אין הוא מלך.
צרעת - שאף היא מסלקת ממנו את המלכות.
"כהן משיח מביא פר, ונשיא מביא שעיר":
המשנה קובעת כי הקרבן שחייבים בו נקבע לפי השעה שבה נוצר החיוב. לפיכך, אם הכהן הגדול עבר את העבירה בעת שהיה כהן גדול, יביא את הפר הרגיל של כהן משיח; ואם המלך עבר את העבירה בעת שהיה עדיין מלך, יביא את שעיר העיזים - אף על פי שכעת אין הוא מלך ואין הוא כהן משיח.
ראוי לציין נקודה שלשון המשנה עלולה להטעות בה: מלך שפסק מלמלוך אינו מלך עוד, ומעמד המלכות ניטל ממנו לגמרי; ואילו כהן גדול שנתמנה, קדושתו נותרת בו לעולם, כפי שיתברר מן המשניות הבאות. נמצא שאף שהמשנה מציגה את שניהם כמדרגה אחת, אין הם באותה מדרגה כלל.
במשניות הבאות יתבארו הבדלים אלו ביתר שאת.