עירובין, פרק עשירי, משנה חמש עשרה - המשנה האחרונה של המסכת. משנה זו ממשיכה לעסוק בבית המקדש, אך בהקשר אחר: שרץ שנמצא במקדש.
שרץ הוא אחד משמונה יצורים קטנים זוחלים שבמותם מטמאים את הנוגע בהם. משנמצא שרץ מת בבית המקדש - עכבר מת, למשל - יש להוציאו משם. השאלה היא כיצד: הכהן העומד שם מבקש שלא להיטמא, ולפיכך רצונו להוציאו באמצעות חפץ אחר. טבעו של שרץ שניתן להזיזו בלא להיטמא, כל עוד אין נוגעים בו ממש אלא מזיזים אותו בעזרת חפץ. ובמה ישתמש?
במה יוציאנו:
החלופה הטובה ביותר היא חפץ שאינו מקבל טומאה מצד עצמו, כגון חתיכת עץ פשוטה - 'פשוטי כלי עץ'. בדרך זו לא נטמא דבר: לא הכהן ולא העץ, והשרץ הוצא. אלא שלא תמיד חפץ כזה מצוי בהישג יד. מה שמצוי אצל הכהן הם בגדי הכהונה שעליו, ומכל ארבעת הבגדים, הבגד שקל לו ביותר לנצל לצורך זה הוא האבנט - החגורה, שהמשנה קוראת לה 'המיין'.
ולפיכך קובעת המשנה: "כהן מוציאו בהמיינו" - הכהן מוציא את השרץ באמצעות אבנטו, "שלא לשהות את הטומאה" - כדי שהטומאה לא תשהה בתוך בית המקדש יותר מן הנדרש, ואף על פי שסופו של דבר שייטמא האבנט. אלו דברי רבי יוחנן בן ברוקה.
רבי יהודה חולק ואומר: "בצבתא של עץ" - יש להשתמש בחתיכת עץ, "שלא לרבות את הטמאין" - כדי שלא להרבות במספר החפצים הנטמאים, ואף על פי שהשגת חתיכת עץ כזו עשויה להצריך זמן נוסף.
הקשר בין משנה זו למשנה הקודמת: העכבר המת הוא מוקצה, שאין לטלטלו בשבת - איסור מדברי חכמים. וכבר למדנו את הכלל 'אין שבות במקדש': אין מחילים בהכרח דין דרבנן בבית המקדש כאשר הוא עומד בדרכה של העבודה. משום כך ניתן לטלטל את השרץ בשבת, ולכל הפחות בטלטול עקיף באמצעות חפץ.
מהיכן מוציאין אותו:
מאחר שהדיון הוא בטלטול בשבת, יש לברר באילו אזורים בבית המקדש הקילו חכמים בהלכות מוקצה והתירו להוציאו אף בשבת. אומרת המשנה: "מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח":
ההיכל - שבו המנורה, השולחן ומזבח הקטורת.
האולם - אזור שכעין מרפסת, לפני ההיכל.
בין האולם ולמזבח - אזור רחוק יותר מן החלקים הקדושים ביותר.
אלו דברי רבי שמעון בן ננס. לדעתו, אלו הם האזורים היחידים בבית המקדש שבהם הקילו להוציא את השרץ בשבת, ואף באזורים אחרים שבעזרה עצמה לא היו מוציאים אותו.
רבי עקיבא נוקט גישה רחבה יותר: "מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת - משם מוציאין אותו". כל מקום שהנכנס לתוכו בטומאה חייב כרת במזיד וקרבן חטאת בשוגג - והיינו כל שטח העזרה - משם יש להוציא את השרץ בשבת, אף שהוא מוקצה.
"ושאר כל המקומות - כופין עליו פסכתר" - בשאר המקומות (לדעת בן ננס: יתר חלקי העזרה; לדעת רבי עקיבא: כל מקום שמחוץ לעזרה) הופכים עליו פסכתר - כלי גדול שהיה בבית המקדש - ומכסים בו את השרץ עד שתצא השבת, ואז מוציאים אותו ישירות.
"מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך":
רבי שמעון אומר: "מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך, שלא התירו לך אלא משום שבות" - מקום שהתירו בו חכמים, אין זה היתר חדש, אלא משלך נתנו לך, מדבר שהיה מותר לך מלכתחילה; וכל שהתירו, לא התירו אלא דברים שאיסורם מדברי חכמים בלבד.
למה מתייחסים הדברים? הגמרא מבארת שרבי שמעון בא ליישב סתירה אפשרית בין שני דברים שאמר.
בסוף פרק ד' למדנו שמי שהיה מחוץ לתחום בכניסת השבת, אפילו אמה אחת מחוץ לתחום, אינו יכול להיכנס. ורבי שמעון אמר שאף מי שהיה חמש עשרה אמה מחוץ לתחום מותר לו להיכנס, משום שמודדי התחומין נותנים מקום נוסף: הם מודדים בתוך חמש עשרה אמה, כדי שיהיה אזור עודף שבו יעמוד אדם שיצא מן התחום. נמצא שכל המוצא עצמו אף בתוך חמש עשרה אמה מחוץ לתחום, בתוך התחום הוא באמת. הרי שבמקרה זה מקל רבי שמעון מאוד.
ואולם במשנה יג למדנו שלוי שנפסקה נימת נבלו במקדש, קושר את הנימה בשבת אם צריך. ובברייתא שבגמרא חולק רבי שמעון ואומר שאף בבית המקדש לא היו קושרים, שכן לדעתו הדבר עלול להביא לחילול שבת. ברייתא זו הולכת בשיטה שהמשנה לא התירה אלא דבר שאין בו איסור תורה, ורבי שמעון חלק ואמר שאף שאין זה איסור תורה אין לעשות כן, אלא עונב עניבה ואינו קושר קשר ממש.
ובזה אומר רבי שמעון במשנתנו שאין כאן סתירה, אף שלכאורה נמצא שהוא מקל בדין דרבנן של תחומין ומחמיר בדין דרבנן של קשירה:
בתחומין: "משלך נתנו לך" - חמש עשרה האמות היו מקומו שלו ממילא, ולא היה מחוץ לתחום כלל; אין זו קולא כלל.
בקשירה: "לא התירו לך אלא משום שבות" - במקדש לא התירו אלא דבר שאיסורו מדברי חכמים בלבד; אך קשירת הנימה היא דבר שעלול להביא לאיסור דאורייתא, ובזה לא היו חכמים מקילים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כיצד מוציאים שרץ שנמצא במקדש - לדעת רבי יוחנן בן ברוקה באבנטו של הכהן, כדי שלא לשהות את הטומאה, ולדעת רבי יהודה בצבתא של עץ, כדי שלא לרבות את הטמאין; מהיכן מוציאים אותו בשבת - לדעת רבי שמעון בן ננס מן ההיכל, מן האולם ומבין האולם ולמזבח, ולדעת רבי עקיבא מכל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ובשאר המקומות כופין עליו פסכתר; ולבסוף עמדנו על דברי רבי שמעון, "מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך", וביישוב שיטתו בין הקולא בתחומין לחומרא בקשירת הנימה.
אני מקווה שתצטרפו אלינו למסכת פסחים, כבר במשנה הבאה.