עירובין, פרק עשירי, משנה שלוש עשרה. משנה זו ממשיכה בנושא אילו פעולות מותרות במקדש בשבת ואילו אסורות. הפעם נעסוק באיסור דרבנן של רפואה בשבת - עשיית דברים שיש בהם עניין של ריפוי - ובאופן ספציפי ברטייה, תחבושת שיש בה תרופה, שבדרך כלל אין אדם יכול להשתמש בה בשבת.
"מחזירין רטייה במקדש":
כהן שהייתה על ידו מכה, ועליה רטייה מרפאה מלפני שבת, ונצרך להסיר את הרטייה כדי לעשות את העבודה - שהרי היא מהווה חציצה בין ידו לכלי, ואין לו לאחוז את הכלי שבו הוא עובד בבית המקדש אלא בידו החשופה - מותר לו להחזיר את אותה רטייה למקומה לאחר שהשלים את העבודה בשבת. הטעם: אילו לא היו מתירים לו להחזירה, היה חשש שיימנע מלעשות את העבודה בבית המקדש מלכתחילה, מפני שלא יוכל להחזיר את הרטייה לאחר שיסיים.
"אבל במדינה" - מחוץ לבית המקדש אין הדבר מותר, אף על פי שהרטייה הייתה על הפצע לפני שבת ונפלה. עדיין קיימת הגזירה הרגילה, שמא יבוא לשחוק סממנים, או משום מלאכה אחרת המעורבת בתהליך הרפואה בשבת.
"אם מתחילה - כאן וכאן אסור" - אם לא הייתה התחבושת עליו כלל, והוא מבקש להניחה עתה בשבת, אסור לא רק מחוץ לבית המקדש אלא אפילו בבית המקדש. שאף שכלל הוא בידינו "אין איסור שבות במקדש" - שאין דיני דרבנן חלים בבית המקדש - אין זה אלא כאשר הדבר נדרש לצורך העבודה. במקרה זה, כיוון שלא הייתה עליו לפני שבת, אין ההנחה לצורך העבודה; ההיתר נאמר דווקא כשנצרך להסירה כדי לעשות את העבודה.
הגמרא מבהירה כי כל האיסור להחזיר רטייה שיש בה תרופה בשבת מחוץ לבית המקדש נאמר דווקא כשנפלה ממש על הקרקע; אך אם הניחה על כלי וכדומה, מותר לו להחזירה על הפצע.
"קושרין נימא במקדש":
המשנה עוברת למקרה נוסף, הקשור לכלי הנגינה שהיו נצרכים בבית המקדש. הלוויים ניגנו בכלי נגינה בשעת הקרבת הקרבנות, ומה יהיה הדין אם נפסק אחד המיתרים בכינור בשבת? על כך אומרת המשנה שמותר לקשור בשבת מיתר של כלי נגינה שנקרע בשבת. ההלכה היא שמכשירי מצווה - ההכנות למצווה שלא היה אפשר לעשותן לפני שבת - הותרו; וכשם שהותרה שחיטת הקרבן בשבת, כך הותר תיקון כלי הנגינה, שהנגינה בשעת הקרבנות מחלקי המצווה של בית המקדש היא.
בהיקף ההיתר נחלקו המפרשים:
יש המבינים את המשנה כמדברת אפילו במלאכה דאורייתא, אפילו בקשר של קיימא - קשר קבוע - שמותר לקשרו שם.
יש המבינים שאין מדובר בקשר של קיימא אלא בקשר שאינו קבוע, ואין כאן איסור דאורייתא.
אנו נבין את הדברים כפשוטם, כדרכו של רש"י, שמדובר בקשר רגיל. אף על פי כן סובר רש"י שאם אין צורך בקשר רגיל, יעשה עניבה, כדי שלא יבוא לאיסור דאורייתא.
כל זה במקדש, אך במדינה, כמובן, אין הדבר מותר. "אם מתחילה - כאן וכאן אסור" - אם בא לקשור את המיתר בפעם הראשונה, כלומר שלא היה שם מלפני שבת, אסור אפילו במקדש, שאין זו מלאכה שהיה בלתי אפשרי לעשותה לפני שבת; והרי אין מתירים אלא אותן מלאכות שלא היה אפשר לעשותן קודם השבת.
"החותכין יבלת במקדש":
כהן שיש בו יבלת המונעת ממנו לעשות את העבודה, מפני שהיא עושה אותו בעל מום ופוסלת אותו מן העבודה, מותר לו לחתכה בשבת, אך עליו לעשות זאת בשינוי, בדרך שאינה רגילה, כגון בידו או בשיניו. הגמרא מציינת שביבלת יבשה, שהתייבשה כולה, מותר לו אף להשתמש בכלי. אבל במדינה אין הדבר מותר אפילו בדרך שאינה רגילה: ההיתר נאמר בבית המקדש בלבד, לצורך היכולת לעשות את העבודה, ואף שהדבר נעשה בדרך שאינה רגילה, במדינה יש גזירה שמא יעשה זאת בדרך רגילה.
כל זה כשחותך בידו; אך אם בא להשתמש בכלי כדי לחתכה, "כאן וכאן אסור" - אף בבית המקדש אסור, מפני שהשימוש בכלי נחשב מלאכה ממש, ולפיכך אסור בין מחוץ לבית המקדש ובין בבית המקדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה דינים שהותרו במקדש לצורך העבודה ונאסרו במדינה: החזרת רטייה שהוסרה מפני החציצה, קשירת נימה שנפסקה בכלי הנגינה, וחתיכת יבלת הפוסלת את הכהן. בשלושתם חוזר אותו יסוד: ההיתר תלוי בכך שהדבר נדרש לעבודה ולא היה אפשר לעשותו לפני שבת - ולפיכך "אם מתחילה", וכן בחתיכת יבלת בכלי, "כאן וכאן אסור".