לפנינו משנה י"א בפרק ד' של מסכת עירובין, העוסקת בשני מקרים הופכיים: מי שיצא מתחום העיר אל מחוצה לה, ומי שהחשיך מחוץ לתחום ומבקש להיכנס אליה.
מי שיצא חוץ לתחום:
אדם השובת בעיר, תחום שביתתו הוא אלפיים אמה מקצה העיר. יצא מחוץ לאותם אלפיים אמה - "אפילו אמה אחת - לא יכנס". אין הוא יכול לחזור אל תוך העיר, ואין לו אלא ארבע אמות במקום שבו הוא נמצא.
לכאורה היה מקום לומר אחרת, שהרי חלק מארבע האמות שהותרו לו נבלע בתוך התחום עצמו. ואף על פי כן, לדעת התנא קמא אין אומרים כאן 'הבלעת תחומין' - אין אומרים שמכיוון שהשטח שמותר לו להלך בו נבלע בתוך התחום, הרי זה כאילו לא יצא כלל.
דעת רבי אליעזר:
רבי אליעזר חולק וקובע: "שתים - יכנס, שלש - לא יכנס". יצא שתי אמות - עדיין רשאי הוא לחזור אל תוך התחום; יצא שלוש - שוב אינו נכנס.
שיטה זו עולה בקנה אחד עם דעתו הקבועה של רבי אליעזר, שכבר עמדנו עליה במשניות קודמות: היוצא חוץ לתחום ואין לו אלא ארבע אמות - עומד הוא באמצען, ויש לו שתי אמות לכל צד. ולעניין ההבלעה סובר רבי אליעזר להיפך מן התנא קמא - 'הבלעה כמאן דמליא': כאשר השטח שבו מותר לו להלך נבלע בתחום העיר וחופף לו, הרי זה כאילו לא יצא.
לפיכך, היוצא אמה אחת - נותרת לו עוד אמה מן האמות שמצד העיר, הנבלעת וחופפת את תחום העיר, והרי זה כאילו לא יצא. אך היוצא שלוש אמות - אין לו אלא שתי אמות לכל צד, ושוב אין הן מגיעות אל תחום העיר ואין ביניהן חפיפה, ועל כן לא יכנס.
מי שהחשיך חוץ לתחום:
המשנה עוברת אל המקרה ההפוך: לא היוצא מן העיר, אלא הבא כלפיה. "מי שהחשיך חוץ לתחום" - אדם שנכנסה עליו שבת בעודו מחוץ לתחום, "אפילו אמה אחת - לא יכנס". אף שאינו רחוק אלא אמה אחת מתחום העיר, אין הוא נכנס אליה, ואין לו אלא ארבע האמות שבהן ישב.
וכך הדין אף אם אמר שתהא שביתתו בתוך העיר, ושני טעמים לכך:
שביתה בעיר אינה מועילה לו, שהרי הוא רחוק ממנה למעלה מאלפיים אמה.
אף שביתה במקום עומדו לא קנה, שאילו היה קובע את שביתתו במקומו - היו לו אלפיים אמה ממקום עומדו.
מכיוון שאין לו לא זו ולא זו, אינו נכנס לעיר ונשאר עם ארבע האמות של מקומו בלבד.
דעה נוספת: חמש עשרה אמות:
דעה נוספת במשנה קובעת: "אפילו חמש עשרה אמות - יכנס" - אף העומד חמש עשרה אמות מחוץ לתחום נכנס אל התחום ואל העיר עצמה. והטעם: אותן חמש עשרה אמות הן למעשה עודפות.
מדוע? משום שהמודדים את התחום אינם מותחים את המדידה עד סופה ממש, "מפני הטועים" - הם קובעים את סימן הגבול חמש עשרה אמות לפני המקום שבו נגמר התחום באמת, מפני החוששים לטועים היוצאים בשגגה חוץ לתחום. נמצא שכאשר רואים סימן מחוץ לעיר המורה 'כאן נגמר התחום', יש בפועל עוד חמש עשרה אמות של תחום. לפיכך העומד בתוך חמש עשרה האמות הסמוכות לאותו סימן - בתוך התחום הוא עומד, ורשאי להיכנס לעיר.
לסיכום: משנה זו עוסקת בשני מקרים. הראשון - היוצא חוץ לתחום: לדעת התנא קמא אינו נכנס אפילו יצא אמה אחת, ואין אומרים 'הבלעת תחומין'; ולדעת רבי אליעזר - שתים יכנס ושלוש לא יכנס, שכן לשיטתו עומד האדם באמצע ארבע אמותיו וההבלעה מועילה. השני - מי שהחשיך חוץ לתחום: אין לו אלא ארבע אמות, מפני שלא קנה שביתה לא בעיר ולא במקום עומדו; ולדעה הנוספת אף חמש עשרה אמות יכנס, משום שהמודדים ממעטים במדידה מפני הטועים.