עירובין, פרק י, משנה יא. משנה זו והמשניות הבאות אחריה עוסקות במקרים שבהם אנו מתירים בבית המקדש דברים שאיסורם מדרבנן. הדיון בכל משנה ומשנה יתמקד, אם כן, בשאלה אילו דברים אסורים מדרבנן - ואותם רשאים אנו להתיר במקדש - ואילו דברים אסורים מן התורה, ולפיכך אסורים אף בבית המקדש.
את הדיון הזה פתחנו כבר במשנה הקודמת, בעניין ה'נגר'. הנגר הוא בריח ששימש לנעילת דלת. לעיתים הייתה הנעילה נעשית על ידי הכנסת הבריח לתוך חור באדמה, ובכך עלולה להיות משום מלאכת בניין - שהרי סגירת הדלת באופן קבוע היא בגדר בנייה.
"נגר הנגרר":
המשנה שלנו דנה ב'נגר הנגרר'. אף שהצליל דומה, שני מושגים שונים הם: 'נגר' - בריח, ו'הנגרר' - שנסחב על הקרקע. כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, הנגר צריך להיות קשור ותלוי על הדלת, כדי שיהיה ניכר שאין הוא חלק קבוע מן הבניין אלא כלי המשמש להכנסה ולהוצאה בתור מנעול.
אך מה הדין כאשר הבריח קשור לדלת ואינו תלוי, אלא נגרר ונסחב על הרצפה? בכגון זה קובעת המשנה שנועלין בו במקדש: מכיוון שעדיין ניכר שאין זו בנייה ממש, אין כאן אלא איסור דרבנן, ולפיכך מותר לנעול בו את הדלת בבית המקדש. "אבל לא במדינה" - מחוץ לבית המקדש, בשאר ארץ ישראל, נשאר האיסור מדרבנן במקומו.
"והמונח כאן וכאן אסור" - נגר שאינו מחובר לדלת כלל אלא מונח שם בלבד, אסור להשתמש בו לנעילת הדלת, לא במדינה ולא בבית המקדש. כלומר, יש כאן איסור מן התורה, שהרי זו בנייה ממש, ולפיכך אין בכוחנו להתירו אף בבית המקדש. זו דעת תנא קמא.
שיטת רבי יהודה:
"המונח" - נגר המונח על הקרקע ואינו מחובר לדלת כלל, אין בו אלא איסור דרבנן, ולפיכך מותר במקדש.
"והנגרר" - נגר הקשור לדלת ונגרר על הרצפה, מותר אף במדינה, מחוץ לבית המקדש. לדעת רבי יהודה אין צורך שיהיה תלוי, ודי בכך שיהיה מחובר לדלת, אף אם הוא נגרר על הרצפה.
לסיכום: נחלקו תנא קמא ורבי יהודה בשני מצבי הנגר. לתנא קמא, הנגרר מותר במקדש ואסור במדינה, והמונח אסור בשניהם משום שאיסורו מן התורה. לרבי יהודה, המונח מותר במקדש, והנגרר מותר אף במדינה.