עירובין, פרק ז', משנה י"א. להבנת המשנה יש להקדים רקע הלכתי, שהמשנה מניחה אותו כמובן מאליו:
מן התורה: המחליף כסף עבור חפץ - קונה אותו ותופס בו בעלות. משעה שנתן את המעות, נעשה החפץ שלו.
מדרבנן: תיקנו חכמים ש'מעות אינן קונות', והקונה יכול לחזור בו אף לאחר שנתן את הכסף. אין החפץ נעשה שלו עד המשיכה - עד שיאחז בו אחיזה ובעלות פיזית.
לשון המשנה:
"נותן אדם מעה לחנווני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב, דברי רבי אליעזר" - אדם נותן מטבע של מעה לחנווני או לנחתום, כדי שיזכו לו בעלות בעירוב החצרות שנעשה בחצר המשותפת לכולם.
אף שכאמור מדרבנן מעות אינן קונות, סובר רבי אליעזר שבעירובי חצרות עשו חכמים יוצא מן הכלל והקלו, והעמידו את הדבר על דין התורה המקורי שהכסף קונה. לפיכך, הנותן מטבע לחנווני או לנחתום ואומר: "רצוני שיקנה לי הכסף בעלות בפריטים שישמשו לעירוב" - מועיל הדבר לדעת רבי אליעזר.
"וחכמים אומרים: לא זכו לו מעותיו" - לדעתם הולכים בזה אחר ההלכה הרגילה, שאין הכסף קונה את החפץ, ולפיכך אין העירוב חל. הגמרא מבהירה שאין הדבר מועיל אף אם החנווני או הנחתום מזכה בפועל את כל שאר בני החצר בחלק בעירוב.
"ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו" - בכל אדם אחר מודים חכמים לרבי אליעזר שהכסף פועל. הטעם: כאשר הנותן פונה למי שאינו מוכר את החפץ - לא נחתום ולא חנווני - אין הוא קונה ממנו את החפץ, אלא עושה אותו שליח לקנות עבורו ולשתפו בעירוב. אין הכסף כאן כסף של קניין, אלא מינוי שליחות בלבד.
וזה סיכום העניין בלשון המשנה - "שאין מערבין לאדם אלא לדעתו": מי שנתן את הכסף לחנווני או לנחתום, נתנו על מנת לקנות מהם את הפריט, ולא על מנת לעשותם שליחים. לא ביקש מהם שליחות, אלא שיקנו לו בעלות בפריט כדרך שהם מוכרים לכל לקוח - וזה אינו מועיל לדעת הסוברים שאין הכסף קונה. אף שביקש מהם לקנות עבורו לצורך העירוב, אין בכך מינוי שליח אלא ניסיון קניין, וכוונתו ודעתו היא שיקנה את הפריט ולא שייעשה הלה שליחו.
אמנם מבארת הגמרא: אם אמר לו לא "קנה לי" אלא "עשה לי עירוב" - אף בחנווני ובנחתום היה העירוב חל, שכן בלשון זו מפורש שהוא עושה אותו שליח לעשות את העירוב, ואינו מבקש לקנות ממנו את החפץ.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה בא ומצמצם: אימתי נאמר שאין מערבין לאדם אלא לדעתו, ושעליו לדעת מראש ולהיות מיודע בעירוב הנעשה עבורו? בעירובי תחומין, שכן שם יש לו נגיעה לאיזה צד יילך, והאם רצונו שיהיה תחומו במקום זה או לא. אך בעירובי חצרות זכות היא לו, ולפיכך מערבין לו בין לדעתו ובין שלא לדעתו:
"שזכין לאדם שלא בפניו" - העושה עבור חברו דבר שכולו זכות וטובה, יכול לעשותו אף שלא בפניו ובלא ידיעתו.
"ואין חבין לאדם שלא בפניו" - אך אין עושים עבורו דבר שעלול להיות לחובתו. לפיכך בעירובי תחומין, שיש בהם צד של חובה, אין העירוב מועיל שלא לדעתו.
לסיכום: המשנה נשענת על היסוד שמן התורה מעות קונות ומדרבנן אינן קונות עד המשיכה. רבי אליעזר מתיר לזכות בעירוב על ידי נתינת מעה לחנווני ולנחתום, וחכמים חולקים - שהרי מדובר בקניין מן המוכר, שאינו מועיל; ומודים בכל אדם אחר, שאין הכסף שם קניין אלא מינוי שליחות. אך אם אמר "עשה לי עירוב", מועיל אף בחנווני ובנחתום. ורבי יהודה מחלק בין עירובי תחומין, שאינם נעשים אלא לדעתו, לבין עירובי חצרות שהם זכות, ומערבין בהם לאדם אף שלא בפניו.