עירובין, פרק א', משנה י'. במשנה הקודמת למדנו כיצד ניתן לעשות מחיצה המתירה טלטול בתוכה על ידי חבלים אופקיים הקשורים ליתדות: כל עוד החבלים נמצאים בתוך שלושה טפחים זה מזה, נאמר בהם דין לבוד, הרואה את החללים שביניהם כאטומים, ולפיכך די בשלושה חבלים דקים יחסית כדי ליצור מחיצה בגובה עשרה טפחים. משנתנו עוסקת בעשיית מחיצה דומה מכוח דין לבוד, אלא שהפעם באמצעות יתדות אנכיות התקועות בקרקע.
מחיצה מקנים אנכיים:
המשנה אומרת: "מקיפין בקנים" - מותר להקיף שטח בקנים, באמצעות יתדות אנכיות התקועות בקרקע, "ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלושה טפחים" - בתנאי שלא יהיה מרווח של שלושה טפחים או יותר בין קנה לקנה. כל עוד הם נמצאים בתוך שלושה טפחים, רואים אותם כלבוד, כמחיצה מלאה, ולפיכך הם נחשבים כותל.
"בשיירא דיברו" - דעת רבי יהודה:
על שני סוגי המחיצות הללו - החבלים האופקיים שבמשנה הקודמת והקנים האנכיים שבמשנתנו - מוסיפה המשנה סייג: "בשיירא דיברו, דברי רבי יהודה". לדעת רבי יהודה לא הקלו חכמים להסתפק במחיצה העשויה אנכיים בלבד או אופקיים בלבד אלא בשיירה, כלומר במי שנמצאים בדרך, ובמצב כזה די בכך. ושיירה של אנשים אינה פחותה משלושה. אך ביחיד אין בכך די.
דעת חכמים:
חכמים אומרים: "לא דיברו בשיירא אלא בהווה" - הזכרת השיירה אינה תנאי אלא תיאור המצב הרגיל, שכן דרכו של אדם להיזקק למחיצה מאולתרת מסוג זה דווקא כשהוא נמצא בדרך עם קבוצת אנשים ומעלה דבר מן המצוי בידו כדי לאלתר ממנו מחיצה. אך לאמיתו של דבר, אף יחיד רשאי לעשות כן.
דעת רבי יוסי בר רבי יהודה:
המשנה ממשיכה ומביאה דעה מחמירה: "כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, דברי רבי יוסי בר רבי יהודה" - כל מחיצה שאין בה גם אופקיים וגם אנכיים אינה מחיצה. רבי יוסי חולק בכך על אביו: רבי יהודה התיר להסתפק באחד מהם בשיירה, ואילו בנו סובר שאף בשיירה, אף בקבוצת אנשים בדרך, אין הדבר מותר, ואין זו מחיצה.
ואילו חכמים אומרים שדי באחד מן השניים: אפשר לעשות קווים אופקיים, ואפשר לעשות קווים אנכיים, וכל אחד מהם כשר. הגמרא מבהירה שחכמים אלה שונים במקצת מן החכמים שהוזכרו קודם: הראשונים אמרו שאין צורך בהכרח בשיירה של אנשים, ואף ליחיד די בכך, וחכמים אלה אומרים שדי באחד משני סוגי המחיצות.
מהו ההבדל ביניהם?
החכמים הראשונים, אף שהתירו אף ליחיד להשתמש במחיצה שהיא אנכית בלבד או אופקית בלבד, הצריכו שיהיה הדבר בדרך - בדיעבד ובמצב מאולתר שבו הדבר קשה. אולם חכמים אלה אומרים שאין בכך נפקא מינה: בין קבוצת אנשים ובין יחיד, בין בדרך ובין במקום יישוב, מותר להשתמש בין במחיצה אנכית ובין באופקית.
שיעור השטח המותר:
הגמרא מלמדת הגבלה נוספת: יחיד העושה מחיצה כזו מוגבל לבית סאתיים - חמשת אלפים אמות מרובעות ולא יותר, וכן הדין בשני אנשים. אך שלושה אנשים או יותר העושים מחנה כזה, רשאים ליטול שטח כפי צורכם - לצורכם, לצורך כליהם ולצורך בהמותיהם - ובתנאי שלא יהיה בידם שטח פנוי הגדול מבית סאתיים, מחמשת אלפים אמות מרובעות.
ארבעה דברים שהותרו במחנה היוצא למלחמה:
המשנה ממשיכה ומונה ארבעה דברים שהותרו למחנה צבא היוצא למלחמה, ונעשו להם היתרים מיוחדים בהלכה:
עצים: רשאים הם להביא עצים לשריפה או לשימושים אחרים מכל מקום, אף אם כבר נאגדו על ידי אנשים אחרים.
נטילת ידיים: פטורים מנטילת ידיים למוציא לפני הסעודה. אולם הגמרא מבארת שהפטור נאמר רק בנטילה שלפני הסעודה; הנטילה שלאחר הסעודה, שיש בה עניין הנוגע לבריאות - מחשש מלח סדומית העלול לסמא את האדם - עדיין חלה עליהם.
דמאי: פטורים מדמאי. אין הם צריכים לחשוש בקונים תוצרת מעם הארץ ולהפריש תרומת מעשר, אלא סומכים על כך שעם הארץ הפריש.
עירוב: אין הם צריכים לחשוש לעירוב חצרות, לעשיית עירוב בשטחים המשותפים שלהם. אולם עירובי תחומין - האיסור ללכת מעבר לאלפיים אמה בלא עירוב - עדיין חל עליהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שניתן להקיף שטח בקנים אנכיים מכוח דין לבוד, ובלבד שלא יהיה בין קנה לחברו שלושה טפחים. נחלקו התנאים בהיקף ההיתר: רבי יהודה מעמידו בשיירה בלבד, שאינה פחותה משלושה אנשים; חכמים סוברים שהשיירה נזכרה משום ההווה בלבד, ואף יחיד בכלל ההיתר; ורבי יוסי בר רבי יהודה מחמיר וסובר שאין מחיצה אלא בשתי ובערב יחד. כן עמדנו על שיעור בית סאתיים ביחיד ובשניים לעומת שלושה, ועל ארבעת ההיתרים שנאמרו במחנה היוצא למלחמה - עצים, נטילת ידיים, דמאי ועירוב חצרות - ועל שני הסייגים שבהם: מים אחרונים ועירובי תחומין.