עירובין, פרק ו', משנה י'. משנה זו היא המשך לרעיונות שבמשנה הקודמת, והיא מוצגת על פי שיטת התנא קמא שם, שרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה: אם החצר הפנימית אסורה משום שלא עשתה עירוב, נאסרת אף החיצונה, מפני שבני הפנימית עוברים דרכה; אך אם הפנימית מותרת, כגון שעירבה כדין, אין החיצונה נאסרת.
כל חצר שעירבה לעצמה:
"שכח אחד מן החיצונה ולא עירב" - אחד מבני הבתים שבחצר החיצונה לא השתתף בעירוב, ובכך קלקל את עירובה, שאין לה עירוב תקף. במקרה זה הפנימית מותרת והחיצונה אסורה: הפנימית עירבה כדין ולפיכך מותרת, והחיצונה אסורה מאחר שאחד מבניה שכח ועירובה בטל.
"מן הפנימית ולא עירב" - שתיהן אסורות. מאחר שאחד מבני החצר הפנימית לא השתתף בעירוב, נאסרת הפנימית בטלטול מן הבתים אל החצר, וכיוון שיש לה דריסת הרגל דרך החצר החיצונה, נאסרת אף החיצונה - רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, לדעת התנא קמא שבמשנה הקודמת שעל פיה אנו הולכים.
נתנו עירובן במקום אחד:
כאן שתי החצרות מצטרפות זו עם זו ועושות עירוב אחד, והעירוב מונח במקום אחד. הגמרא מבארת ש'מקום אחד' פירושו האזור המשותף לשתיהן, והוא החצר החיצונה, שכן בני החצר הפנימית עוברים דרכה. נמצא שהעירוב המשותף לשתי החצרות הונח בחצר החיצונה.
ובאותו מקרה: "ושכח אחד, בין מן הפנימית בין מן החיצונה" - אם אחד מן הבתים לא השתתף בעירוב, אין נפקא מינה אם השוכח הוא מבני החצר הפנימית או מבני החצר החיצונה, ושתי החצרות אסורות.
הטעם לכך: מאחר שהעירוב מונח בחצר החיצונה, אף אם השוכח הוא מבני החצר החיצונה, אין בני הפנימית יכולים לנעול את דלתם ולומר: "אנו נשמור את חצרנו לעצמנו, ואתם שבחוץ נאסרתם". כיוון שעירובם של בני הפנימית מונח בחצר החיצונה, מוטל עליהם להתמודד עם העובדה שהחיצונה אסורה מחמת השוכח, ולפיכך נאסרים אף הם.
הונח העירוב בחצר הפנימית:
לעומת המקרה שבמשנתנו, אם העירוב מונח בחצר הפנימית ואחד מבני החצר החיצונה שכח, יכולים בני הפנימית לנעול את דלתם, כביכול, ולומר: "אנו מותרים בפני עצמנו, ולכם שבחוץ יש בעיה" - ובתרחיש זה הפנימית מותרת. ואילו אם אחד מבני החצר הפנימית שכח, אסורה גם החצר החיצונה, שהרי אנו הולכים לפי דעת התנא קמא שבמשנה הקודמת, שכאשר הפנימית אסורה נאסרת החיצונה בעקבותיה - כדין המקרה שבמשנתנו, שבו העירוב מונח בחצר החיצונה.
היו שתי החצרות של יחידים:
המשנה מסיימת במקרה שבו לא היה אלא בית אחד בכל אחת מן החצרות. כאן אין עם מי לערב בתוך כל חצר, שכל חצר היא של יחיד, ואף אינן צריכות לערב זו עם זו - שכן זהו מקרה של רגל המותרת במקומה. היחיד שבחצר הפנימית מותר, שהרי אין עמו אחר, ומאחר שהוא מותר, אף שהוא עובר דרך החצר החיצונה אין הוא אוסר אותה, כל עוד החצר הפנימית מותרת בפני עצמה. וכל זאת לפי דעת התנא קמא שבמשנה הקודמת, ושלא כרבי עקיבא שם, הסובר שאף בזה יש בעיה.