TheWholeTorah.aiBeta

עירובין פרק ד' משנה י': כוונה לשביתה והנחת עירוב

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

עירובין, פרק ד, משנה י. בהמשך לשתי המשניות הקודמות, שבהן למדנו כי אדם יכול לקבוע לעצמו נקודה מסוימת ולעשותה מקום שביתתו, באה משנתנו ומלמדת הלכה נוספת בעניין זה.

המקרה:

אדם היוצא מביתו כדי להגיע לעיר אחרת שמניחים בה עירוב, ובה מצוי לו בית שני. המרחק בין שתי הערים מעט פחות מארבעת אלפים אמה, ולפיכך אין הוא יכול להגיע אל ביתו שבעיר האחרת אלא על ידי הנחת עירוב באמצע הדרך שבין שתי הערים. לדרך זו יצא, ולא לצורך עצמו בלבד אלא גם עבור אנשים נוספים.

אולם בדרכו פגשו חברו והחזירו, ומנע ממנו להניח את העירוב במקומו - טען לפניו שהמזג האוויר עתיד להיות גרוע וכיוצא בזה, ושכנעו שלא לעשות כן. ואולם לאחר מכן חזר והחליט שברצונו לילך. מה דינו?

שיטת רבי יהודה:

  • הוא עצמו מותר לילך - הואיל ויצא לדרך והחל ללכת אל אותו מקום כדי לעשות בו עירוב, וכוונתו הייתה שתהיה שביתתו שם, הרי הוא נחשב "מפסיק בדרך": הוא היה כבר על הדרך, ודעתו הייתה שיהיה לו עירוב באותו מקום המצוי בין שתי הערים, ולפיכך מותר לו לילך.

  • שאר האנשים אסורים - כל אותם אנשים שעבורם ביקש להניח את העירוב אסורים, שהרי הם לא היו "מפסיק בדרך" ולא יצאו לדרך בפועל. רק מי שיוצא בפועל לדרך יכול לבחור לו מקום ולעשות בו עירוב, כפי שלמדנו במשנה הקודמת.

שיטת רבי מאיר:

רבי מאיר חולק וסובר שהדבר נשאר בספק: האם אכן החליט לשבות באותו מקום, או שמא כוונתו האמיתית הייתה להישאר בביתו? לפיכך אומר רבי מאיר: כל שהיה יכול לערב ולא עירב, כבמקרה שלפנינו, הרי הוא כ"חמר גמל" - נהג החמור ונהג הגמל כאחד: החמור מושכו לצד אחד והגמל לצד האחר, ונמצא תקוע בין שניהם.

למעשה, אין הוא יכול לילך אלא בתחום שבין ביתו ובין המקום שבו היה העירוב אמור להיות מונח, מקום המרוחק מעט פחות מאלפיים אמה מביתו. בין הבית לבין העירוב המשוער - רשאי לילך; אך מחוץ לשני מקומות אלו, בין לכיוון העיר השנייה ובין לצדו האחר של ביתו - אינו יכול, משום שאין ברור היכן שביתתו, באיזה משני המקומות הללו. נמצא שאין לו אלא אלפיים אמה שבין שני המקומות.

לסיכום: משנתנו לימדה כי היוצא לדרך להניח עירוב והחזירו חברו - לדעת רבי יהודה הוא עצמו מותר לילך, שכן היה כבר "מפסיק בדרך" וכוונתו הייתה לשבות באותו מקום, ואילו שאר האנשים שעבורם ביקש לערב אסורים, מפני שלא יצאו לדרך בפועל. רבי מאיר סובר שהדבר נותר בספק, וכל שהיה יכול לערב ולא עירב הרי הוא כ"חמר גמל", ואינו מהלך אלא באלפיים אמה שבין ביתו לבין מקומו של העירוב המשוער.