עירובין, פרק ו', משנה ט'. משנה זו עוסקת בשתי חצרות זו לפנים מזו, המחוברות זו לזו בפתח שביניהן, ולחצר הפנימית דריסת הרגל בחיצונה - כלומר, דרך יציאתה אל רשות הרבים עוברת בתוך החצר החיצונה. השאלה היא האם מצבה של הפנימית משפיע על היתר הטלטול בחצר החיצונה.
שלוש דעות מובאות במשנה:
דעת התנא קמא - רגל המותרת במקומה אינה אוסרת: אם החצר הפנימית עירבה לעצמה, כך שאנשיה מותרים לטלטל מבתיהם אל תוך חצרם, אין דריסת הרגל שלה יוצרת איסור בחצר החיצונה. 'רגל' - היכולת של אנשי החצר הפנימית לעבור בחצר החיצונה; 'מותרת במקומה' - שיש לה עירוב במקומה. אך אם הייתה אסורה במקומה, כגון שלא עירבו בפנימית, היה בכך איסור לחיצונה.
דעת רבי עקיבא - אף רגל המותרת במקומה אוסרת: גם כאשר עירבו בחצר הפנימית והיא מותרת ברשות עצמה, עצם העובדה שיש לה מעבר אל החצר החיצונה ולא עירבו שתיהן יחד - אוסרת את החצר החיצונה.
הדעה האחרונה - אף רגל האסורה במקומה אינה אוסרת: אפילו לא עירבה החצר הפנימית, אין בכך כדי לאסור את החצר החיצונה.
נעיין בלשון המשנה:
"עירבה הפנימית ולא החיצונה" - הפנימית מותרת בטלטול מן הבתים אל החצר, והחיצונה אסורה. אין איסור זה נובע מן החצר הפנימית, אלא מכך שאנשי החצר החיצונה עצמם לא עירבו ביניהם.
"עירבה החיצונה ולא הפנימית" - שתיהן אסורות. הפנימית אסורה משום שאין לה עירוב; והחיצונה, אף שעירבה לעצמה, נאסרת מפני שהפנימית אסורה במקומה ויש לה דריסת הרגל בחיצונה, ולפיכך היא אוסרתה.
"עירבו זו לעצמה וזו לעצמה" - שתי החצרות עירבו כל אחת בפני עצמה, אך לא עירבו יחד.
בנקודה זו נחלקו הדעות:
לדעת התנא קמא, כל אחת מותרת בפני עצמה. זהו ביטויו של הכלל 'רגל המותרת במקומה': אף שיש לפנימית דריסת הרגל בחיצונה, מכיוון שהיא מותרת ברשות עצמה - אין היא אוסרת את החיצונה.
רבי עקיבא חולק ואומר כי "החיצונה אסורה... שדריסת הרגל אוסרתה" - אף שהפנימית עירבה לעצמה והחיצונה עירבה לעצמה, עצם היכולת של הפנימית לעבור בחצר החיצונה, בצירוף העובדה שלא עירבו שתיהן יחד, אוסרת את החיצונה.
ורבי יוסי אומר שדריסת הרגל - האפשרות לעבור מן החצר הפנימית דרך החיצונה - אינה פוגעת בחיצונה לרעה. לפיכך אם עירבה החיצונה, אף אם לא עירבה הפנימית, אין הדבר אוסר עליה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלוש שיטות בדין שתי חצרות זו לפנים מזו: לדעת התנא קמא רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ואילו רגל האסורה במקומה אוסרת; לדעת רבי עקיבא אף רגל המותרת במקומה אוסרת את החצר החיצונה; ולדעת רבי יוסי אף רגל האסורה במקומה אינה אוסרת את החיצונה כלל.